המלחמה בפשיעה הערבית נכשלה, הגיע הזמן לערב את השב"כ

ההתמודדות הצפויה של הרצי הלוי עם "כוחותינו" וגם: מערכת הבחירות המתלהטת, המשך מעלליו של שליח הרבנות, הכיבוש של כבישי תל אביב והשתיקה של עו"ד ציון אמיר

אבי בניהו 09/09/2022

1.

נתחיל מהסוף. הממשלה והמשטרה נכשלו ונכשלות כישלון חרוץ במאבק לצמצום הפשיעה בחברה הערבית. נקודה. למרות המאמצים, ההצהרות, התוכניות והעבודה החשובה שמוביל סגן השר יואב סגלוביץ בתחום – התוצאה דלה, אם בכלל קיימת. מדובר בנגע מדינה, במגזר הערבי בפרט ובאוכלוסיית ישראל בכלל.

אי אפשר להאשים רק את "התרבות הערבית" בתעשיית הפשע הזו, כשם שאי אפשר להאשים את תושבי יו"ש במעשיהם של נערי גבעות או של כל אוכלוסייה אחרת. לאזרחי ישראל כולם יש משטרה, יש שב"כ, יש ממשלה ויש מערכת אכיפת חוק. כבר שנים שראשי היישובים הערביים מתחננים לאיסוף הנשק מהכפרים, וכלום לא קורה. כאן צריך ויכול השב"כ להיכנס לתמונה, ולו בנימוק שהנשק שבו ערבים רוצחים ערבים על רקעים שונים יופנה מחר לטרור. עוז למעשה בטרם פורענות.

2.

כששב בשאר אל־אסד אל ארמונו בדמשק, לאחר שגבר במחיר דמים כבד שגבה מאזרחי סוריה על מתנגדיו בתום מלחמת האזרחים, נשמו במטה הכללי של צה"ל לרווחה. גם בדרג המדיני וגם בדרג הצבאי אהבו את העובדה שבסוריה יש שוב בעל בית בתוך הארמון, ובעיקר שיש כתובת שניתן לגבות ממנה מחיר בעת הצורך.

אבל המציאות מורכבת יותר. מעבר לגבול נמצאים גם אסד, גם האיראנים, שמנסים להתבסס על אדמת סוריה ומול ישראל, וגם הרוסים, שעושים בסוריה כבשלהם.

התקיפות התכופות המיוחסות לחיל האוויר הישראלי נגד מטרות איראניות בסוריה, לרבות הפצצות שדות התעופה בדמשק ובחלב, הן כנראה מחויבות המציאות, ונועדו למנוע העברת נשק איראני לסוריה או דרך סוריה לחיזבאללה. אולם יש בהן סיכון גבוה מאוד בכל הקשור ליכולת ההכלה הסורית לפגיעה בריבונותה.

בסופו של יום הפנקס פתוח והיד רושמת, וזה מחייב את צה"ל לא להתרגל להפוך את סוריה ל"מגרש משחקים", לשקול היטב כל פעולה צבאית ולהימנע ככל שניתן משגיאה וטעות שתהווה ניצוץ להידרדרות.

כשישראל נוטלת סיכונים בגבול הצפוני כדי לממש את המדיניות ולשמר אינטרסים ביטחוניים, וכשמנהיג חיזבאללה מנסה להפוך מראש ארגון טרור לפטריוט לבנוני ששומר על האינטרסים הלבנוניים הכלכליים בים התיכון – באופן שיכול לגלוש אף הוא לאיום – צריכה ישראל לשלוט על גובה הלהבות בכל אחת מהזירות ככל שרק ניתן.

ובעוד בזירה הצפונית צה"ל מצליח, יחסית, לנהל את הסיכונים, הרי שבגדה המערבית נראה שהמצב סבוך ונפיץ יותר. בתוך יממה הודיעו האמריקאים רשמית כי "שמו עין" על גדוד נצח יהודה, וכי בכוונתם לדבר עם ישראל על מדיניות הפתיחה באש בשטחים. זוהי כמובן אמירה חצופה ויהירה מצד ארה"ב, שנשבעה להציב עצמה בראש המאבק בטרור באשר הוא. ובאותן שעות ממש האשים הרמטכ"ל רא"ל אביב כוכבי את הרשות הפלסטינית בהידרדרות המצב הביטחוני, באופן ששמור בעיקר למדינאים ופוליטיקאים.

יש הרבה סיבות ותירוצים להסלמה בפעולות הטרור בצפון השומרון ובאזורים נוספים: יגידו הבחירות בישראל, או סוף כהונתו הצפויה של אבו מאזן; יאמרו היעדר אופק מדיני והיעדר משא ומתן; יטענו כי חולשת הרשות הפלסטינית והניסיון של חמאס להשתלט על חלקים בגדה הם האחראים למצב. הכל כנראה נכון.

תפקידם של הרמטכ"ל ושל צה"ל הוא להמשיך להילחם בטרור, תפקידו של שר הביטחון הוא לחזק את התיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, ותפקידה של הממשלה כולה לחזק את הרשות הפלסטינית, תוך הבנה שהחיים הם בחירה בין החלופות האפשריות – ולא בין החלומות. זה רש"פ או חמאס.

ובזמן שכל זה קורה (או לא), צריך צה"ל לחתור לאפס תקלות ושגיאות שמביאות לפגיעה בשטחים בחפים מפשע. לא רק משיקולי הסברה, אלא גם משיקולי ביטחון ומשיקולי מוסר ערכי לחימה, וכדי לצמצם את הפער בין מה שצה"ל כותב בעצמו על עצמו על הקירות בחדרי הדיונים שלו – לבין מה שמתרחש בשטח.

3.

כמו רוב כמעט מוחלט של הרמטכ"לים שמונו כאן, האלוף הרצי הלוי הוא הטוב שבטובים, המוכשר שבמוכשרים והמנוסה ביותר מבין מפקדי צה"ל הנוכחיים. ואגב, נלווים לזה כישורי מנהיגות וצניעות מולדים, שטופחו במעלה הדרך.

הלוי ינהל את ההיערכות למלחמה ואת המלחמה – אם תיכפה עלינו – כמיטב יכולתו וכישוריו. עם כל אלה אין בעיה. האתגר הגדול של הלוי הוא הפוליטיקאים, שאין עוד מחסום לפיהם בכל הקשור לצה"ל ושהם אלו שמחליטים לגביו ומנהלים אותו. מדובר בהתנהלות התקשורתית של הארגון הגדול והחשוב שבראשו הוא עומד. וישנה כמובן גם הזירה הציבורית, עם סוגיות יסוד של אופי הצבא והרכבי המתגייסים והמשתמטים, וסוגיות מורכבות של חינוך, גיור, הדתה, דת, מזון, היסעים, שגרת מחנה, בינוי מוסר, ערכים, שטחים, פרקליטות ומה שבין גיבוי לחיפוי. וזה עוד לפני שדיברנו על תקציב, הוצאות שכר וגמלאות.

זה כבר "שדה קרב" אחר לגמרי, שמורכב מ"כוחותינו", והוא מרכיב סבוך ופחות מוכר למי שמתיישב על כס הרמטכ"ל. בהצלחה.

4.

משה סעדה אאוט, יוסי כמיסה – אין. וזוהי כנראה רק התחלה של מערכת בחירות שתהיה מלווה בגימיקים, בפייק ניוז, בהעלאת סיפורים מן האוב ובגיבורים לרגע שיגיחו וייעלמו כלעומת שבאו.

כשלעצמי, אינני מאמין שהשר אביגדור ליברמן הציע ליוסי כמיסה 100 אלף דולר כדי לרצוח במישרין או דרך שליח ניצב במשטרה. באותה נשימה אני אומר שאי אפשר שלא לחקור – ומהר – את הגרסה הזו.

כאשר תיפתח חקירה כזו, יהיו מי שידרשו שליברמן ישעה עצמו מהחיים הציבוריים עד גמר החקירה "כמו במדינה מתוקנת". אלא שזו כבר התקלקלה כשיש מועמד לראשות ממשלה, לא עם חשדות, אלא עם שלושה כתבי אישום.

ובינתיים פותחות המפלגות את מערכת הבחירות בהצגת רשימות, קמפיינים וסלוגנים. מובילים אריה דרעי וש"ס, עם קמפיין על יוקר המחיה והתחייבות להמשיך לחלק תווי מזון לנזקקים. כל עוד יש עוני ודלות בישראל – לש"ס יש קמפיין ונציגים בכנסת עם חליפות מהודרות, עניבות ואפטרשייב שריחו יוצא למרחוק.

השבוע טען דרעי שלא ידע על פגישת אחיו מומו עם הלל קוברינסקי, מקורבו ויד ימינו של יאיר לפיד. דרעי, שיכול ללמד נחשים כיצד להתפתל, הישיר מבט, הכחיש ושאל "האם אני שקרן?". לעומתו, יו"ר יהדות התורה משה גפני כבר אומר בשיחות סגורות "אינני יודע מי ינצח, אבל אנחנו לא נשב יותר באופוזיציה, אם בנימין נתניהו לא יביא 61 מנדטים". גפני עתיד להוביל את תהליך פירוק גוש נתניהו, כשיתר הסיעות החרדיות יפעילו את תוכנית "חשב מסלול מחדש".

ובינתיים על פי הפרסומים, מבקש יאיר נתניהו שלא יפריעו לו לנהל את קמפיין הליכוד עם איזה יועץ בשם משה קלוגהפט, שנצפה לוחץ יד בהופעה עם בני גנץ, ומדיח אותו מהקמפיין. לפיד "מזמן" את זהבה גלאון ומרב מיכאלי כדי לכפות עליהן "נישואים אזרחיים".

ובעוד אלו עושים כנסים וקמפיינים, חורך איתמר בן גביר את השטח, מנצל את החלל שהותירו הפוליטיקאים האחרים בחדלונם בתחום המשילות, הפשיעה והביטחון האישי, וילדה קטנה יחידה ותמה בשם הדר מוכתר מאיימת לעבור את אחוז החסימה לפני איילת שקד. אין רגע דל בארץ הקודש.

5.

בשבוע שעבר שיתפתי כאן על אודות "מחדל" ו"סדרת חינוך" שמנהל נציג הרבנות הראשית ח"מ (השם המלא שמור במערכת) אחר חברי עזרא לאטי, שמנהל את מפעל הבשר הכשר מעדני הטלה. סיפרתי על הדרישות להחליף את משגיח הכשרות הוותיק והמסור, לרכוש פטרוזיליה ממגדל ספציפי וכדומה. בינתיים, התברר שאותו ח"מ עורך את "סדרות החינוך" שלו גם דרך צה"ל – ומגיע למפעל "נשוא המרדף" גם כשהוא במדים, כאיש מילואים של הרבנות הצבאית כדי לפסול (או לאשר, אם ירצה) אספקה לחיילי צה"ל.

לאחר הפרסום קיבלתי פניות רבות, גם גלויות וגם אנונימיות. רובן הגיעו מאנשים דתיים בתפקידים ברבנות או בממשלה ומאזרחים תמימים שזעקו כי התנהלותו של ח"מ מנוגדת לתורת ישראל. אחרים הזהירו אותי שחברי יהפוך מעתה למטרה, ושמשום שהוכחתי שאותו ח"מ מצטיין בתפקידו – הוא יקודם. עוד הומלץ לי לשכנע את לאטי להרכין ראש בפני הרבנות ונציגיה, כי "אי אפשר לנצח אותם".

לאטי בכלל לא רוצה "לנצח" אף אחד. הוא אדם ירא שמיים, לא נוהג בשבתות, מפריש מעשרות ועובד רק עם כשרות רבנית, ורוצה להמשיך לעבוד בלי להיכנע לגחמות שגובלות בשחיתות לכאורה או מצויות כבר עמוק בתוכה.

6.

שנת הלימודים נפתחה לבסוף כסדרה, אולם ההסכם בין האוצר לבין הסתדרות המורים הוא רק פלסטר במקום ניתוח לב פתוח.
מערכת החינוך שלנו, שחשובה כמו הביטחון ונהנית ממשאבים רבים, שנתפסת כהשקעה ולא כהוצאה, זקוקה לטלטלה, להתחדשות ולשינוי תפיסתי עמוק.

תאגיד השידור הציבורי, שהוקם על חורבותיה של רשות השידור, שנשלטה על ידי פוליטיקאים – הוא דוגמה טובה לשינוי שמייצר ערך ונקי מפוליטיקה. ממשלת ישראל הבאה תעשה טוב אם תשקול רפורמה רחבה בחינוך, הקמת רשות חינוך ממלכתית והעברת רוב הסמכות והאחריות למימוש המדיניות והתכנים שייקבעו ברשות החינוך לידי ראשי הערים והמועצות בישראל.

בשלטון המקומי מרוכזת מנהיגות טובה, איכותית ויציבה, החיה את המתרחש ומנהלת פער סביר בין "המנהיגות" שלמעלה ל"רצפת הייצור" שלמטה. העברת אחריות וסמכות לראשי הערים במסגרת רפורמה, תחזק את מערכת החינוך, תיתן לה תמיכה חזקה יותר ותקרב את הקהילה לעשייה החינוכית ולאחריות צמודה, קרובה, מיידית ומחויבת יותר.

7.

כשאני מבחין בכך שאין אף גוף רשמי שמוציא הודעה רשמית, אני עושה זאת עבורכם בהתנדבות: רחובות, מדרכות וכבישי תל אביב נכבשו סופית וללא קרב על ידי שליחי וולט, תן ביס ואחרים ועל ידי רוכבי קטנועים, קורקינטים ואופניים חשמליים.

אלו רוכבים ברחובות שכבשו, על פי חוקים וכללים שגיבשו לעצמם בעצמם ושטרם הוכרו ואושרו על ידי ממשלת ישראל. נהגים ונהגות מהדור הישן, שמבקשים להשתלב בכביש, נוטלים על עצמם סיכון גבוה ברמה של רולטה רוסית, שעלול להסתיים בכתב אישום חמור על הריגה.
ראו הוזהרתם!

8.

ישבתי השבוע על המרפסת באחת ממסעדות תל אביב, המזוהה עם "ישראל הראשונה", לארוחת ערב עם ידידיי עו"ד ציון אמיר מ"ישראל השנייה" ועו"ד אייל רוזובסקי מ"הראשונה". שאלתי את ציון כיצד הוא משויך ל"ישראל השנייה", ואילו עו"ד מני מזוז, אף הוא בן ליוצאי מרוקו, בן לעיירת פיתוח דרומית, בן אותו הגיל ועמית לאותו מקצוע – משויך דווקא ל"ישראל הראשונה". תהיתי אם זה קשור לכך שהאחד תומך מובהק בנתניהו והשני פחות.

ציון שמע את השאלה ומילא פיו בסלט עלים ורימונים. שאלתי שוב, איך אתה "שנייה" והוא "ראשונה"? והוא נעץ בי עיניים ומילא פיו פסטה.
או שאין לו תשובה, או שהיה רעב, או שהכל קשקוש אחד גדול. שבת שלום לכם בראשונה, בשנייה, באחת ובמיוחדת.