המחדל הלאומי: בקפסולה הכחולה למדתי שאפשר גם אחרת

לא רק הממשלה הכושלת אחראית לנסיקה בתחלואה, גם אנחנו האזרחים אשמים. פרופ' גמזו הבין כבר לאן הוא הגיע, ונתניהו לא מתכוון ללכת, לא למשפט ולא לרוטציה

אבי בניהו 11/09/2020 

1.

את הפטנט הזה למדתי מיצחק רבין ז"ל כשהיה שר ביטחון. הוא סיפר לכתבים צבאיים שכאשר הפוליטיקה נמאסת עליו והוא חש מחנק מהתרבות הירודה של "יהיה בסדר", הוא נוהג להזמין את עצמו לביקור בחיל האוויר. שם, עם מעיל טייסים בחורף או חולצת ספארי בקיץ, הוא שאף אוויר פסגות של איכות לצד שאיפות מסיגריות קנט ארוך שהיה מעשן ללא הרף.

השבוע ביקרתי בבסיס חצור של חיל האוויר עם קבוצת חברים שעשו משהו במדינה הזאת, ותרמו לה כל אחד בתחומו. מפקד חיל האוויר האלוף עמיקם נורקין, מפקד הבסיס ומפקדי הטייסות אירחו אותנו למשך כמה שעות.

היה יום חם, ברקע בחדשות דיברו על הזיגזוגים של הפוליטיקאים בענייני הקורונה, המאבקים הפוליטיים וכו׳, והנה נכנסנו באחת לתוך קפסולה אחרת: קפסולה של איכות ומצוינות, של ניהול ופיקוד ברמה גבוהה, של דבקות במטרה, של ממלכתיות ודחף, של שליחות, של ירידה לפרטים הקטנים בתכנון כל משימה ושל גיבוי, הפקת לקחים ולקיחת אחריות.

אחרי כמה שעות בתוך הקפסולה של חיל האוויר אתה מתחיל להבין שאפשר גם אחרת, בכל תחום, בכל ארגון ובכל רשות, חברה, מפעל או ממשלה. אומנם מדינה דמוקרטית היא לא צבא היררכי, שבו כל אחד נכנס למפקד עם דעתו ויוצא עם דעת המפקד, אבל יש הרבה דברים שאפשר ללמוד שם על מנהיגות, הובלה, תכנון, ביצוע, תחקור, לקחים ואחריות.

המסר שלי אליכם, הקוראים, הוא שאתם יכולים בהחלט להתברך בחיל האוויר שלנו ובו זמנית להתקנא בו ובערכים שלו. אין שם חסינות משגיאות ומתקלות, אבל יודעים לתחקר ולטפל.

אחר הצהריים, כשהחום בשיאו, עזבנו את הקפסולה הכחולה וחצינו את הגבול בחזרה למדינת ישראל. החדשות ברדיו נעשו רק יותר קשות ומתישות.

2.

ישראל הולכת לסגר עד לאחר חופש סוכות. בגלל אלה שיושבים בירושלים, ובגללנו גם. אנחנו נמצאים בישורת האחרונה של חלון ההזדמנויות לתפוס את עצמנו בידיים ולהיחלץ מעט ממעמדנו המפוקפק בראש רשימת המדינות עם תחלואת הקורונה הגבוהה בעולם. אנחנו לא סטארט־אפ ניישן, לא אור לגויים ולא עם הספר. אנחנו עם לא ממושמע עם הנהגה לא אחראית.

גל א' וגל ב', כמו גם התמונות שראינו בעבר של אזרחים צונחים כמו זבובים ברחובות איטליה, ספרד, בריטניה וניו יורק – לא לימדו אותנו דבר, וטמנו את הראש בחול. אם לא נתפוס את עצמנו בידיים, התמונות הללו יגיעו אל המסכים שלנו ונראה בהן את חברינו ואת בני משפחתנו ומכרינו. על פי כל גורמי הרפואה, מלאך המוות מרחף מעל בתינו, ואנחנו חוגגים במסיבות ונשפים כרוצים לומר – "אכול ושתה כי מחר נמות".

אפשר וצריך לדבר על היעדר המנהיגות, על היעדר מדיניות, אסטרטגיה, טקטיקה והסברה, על המחסור בתכנון, הפקת לקחים, קבלת החלטות נקיות משיקולים פוליטיים ומגזריים ועוד. וזוהי שערורייה גדולה שבהקשר אליה עוד יבוא יום חשבון. אבל צריך לדבר גם עלינו, האזרחים.

אנחנו נמצאים במלחמה. מי שלא מבין זאת עושה עוול לעצמו ולבני ביתו. ובמלחמה הזו אנחנו חיילים ללא מדים. אנחנו, דרך ההתנהלות והאחריות שלנו – נקבע את התוצאה הסופית. לא רק ביבי ולא רק גמזו ולא אף אחד אחר. הפרות המשמעת והנהלים בכל הסקטורים – חרדים וחילונים, ערבים ויהודים – הפכו לעניין של שגרה. כמות המאומתים והמבודדים בשיא, ומכאן גם הפגיעה במשק ובכלכלה. הפוליטיקאים חוששים לומר לכם את האמת, אבל אני אומר לכם אותה: אנחנו הולכים בראש זקוף אל סגר בחגים. ואת הסגר הזה לא רק הממשלה ומחדליה מביאים עלינו, אלא גם אנחנו במו ידינו, התנהגותנו ומחדלינו.

3.

תרבות הניהול ודרך קבלת ההחלטות הקלוקלת של הממשלה נחשפו שוב השבוע עם הטלת סגר חלקי על הערים האדומות, דחיית ההחלטות, החלת סגר לילי והמתח עם החרדים, עריהם ורבניהם. הממשלה מנחיתה את ההחלטות על הציבור באישון לילה, ללא הכנת דעת קהל, ללא הנמקה מספקת, ללא הסברה וללא מתן זמן התארגנות. הציבור יודע עם מה הוא הלך לישון ולא יודע עם מה יקום.

בשבוע החולף המשיכו להתעלל כאן בפרויקטור רוני גמזו, שאכן עשה מספר שגיאות של התנהלות ושל הבנת המרחב והסמכויות. אבל מכאן ועד האשמתו כמחולל האנטישמיות החדשה בידי יו"ר הקואליציה הדרך ארוכה. גמזו, שהבין כבר לאן הגיע, מה הם חומרי הגלם שמהם הוא צריך לספק הצלחה ומאילו חומרים עשויים אלה שמעליו – שקל את המשך דרכו ואף התבטא על כך, אבל גם נתניהו וגם שר הבריאות אדלשטיין מודעים היטב לנזק שייגרם להם אם יניח את המפתחות.

גמזו מתנחם בחיבוק החם שהוא מקבל מגנץ, ממשרד הביטחון ומפיקוד העורף. בשבוע הבא יעברו סמכויות ההסברה למערכת הביטחון, כמו סמכויות רבות נוספות, באופן שיקל עליו. גם המל"ל עוסק כעת בהעברת כל הסמכויות שרוכזו אצלו אל משרד הבריאות ופיקוד העורף. זה מאוחר אבל עדיין חשוב. ואם נתניהו וגנץ יפעלו בשטח בשילוב ידיים, כפי שהופיעו השבוע לראשונה יחדיו במסיבת העיתונאים – זה יהיה דבר חשוב וחיוני.

אבל לתחושתי ולניסיוני, הזמין נתניהו את גנץ, כי הוא חש שהמאבק בקורונה הופך לנטל ולא לנכס אלקטורלי כמו שהיה עד כה. ולחלוק בנטל הוא תמיד מוכן.

4.

אל הטקס בשבוע הבא בבית הלבן נתניהו לא יזמין כנראה את גנץ. זה כבר יותר מדי. יהיו שם טראמפ, שפועל לקבלת פרס נובל לשלום (אובמה, אגב, קיבל את הפרס בלי להשיג שום הסכם שלום), נתניהו, שגם הוא ישמח לקבל את הפרס ולהצטרף למנחם בגין ויצחק רבין ז"ל, וגם שר החוץ של האמירויות. האמיר עצמו לא יגיע.

יש להניח שסביב הטקס ייחשפו פרטים נוספים מההסכם ואולי מנרמול יחסים עם מדינות נוספות. ועל כל אלה אנחנו מברכים ומתברכים. נסיעה טובה לראש הממשלה, לבני ביתו ולמשלחתו.

5.

נתניהו נמצא בשלב הקריטי של ההתקפות על מערכת המשפט ואכיפת החוק. כעת הוא רוצה לחקור את חוקריו ואת אנשי מהפרקליטות והמשפט. נתניהו לא מתכוון כנראה ללכת, לא למשפט ולא לרוטציה, והוא נערך לבחירות בפעימה הבאה שההסכם המקרטע יאפשר לו. הוא הופך כל לימון ללימונדה, משלב פייק ניוז ופרשנויות מעוותות ומאשים את כלל מערכת אכיפת החוק, מן המסד עד הטפחות, בתפירת תיקים מכוונת נגדו. הוא אינו בוחל בשיטות ובאמירות, ואנשיו עושים זאת בבוטות יתרה, כאילו אין מחר והדמוקרטיה במכירת חיסול.

סיפור הירי הרשלני ביעקוב אבו אל־קיעאן, הפקרתו לדמם למוות, הריסת ביתו, הגדרתו כמחבל והפרסומים על טיוח התחקיר והאמת כפי שהביא עמית סגל – מטלטלים ואינם נותנים מנוח. היינו בסרט הזה לפני שנים ב"קו 300" ואיננו רוצים להיות שם שוב. אין כאן עניין פוליטי, אלא עניין של חוק, יושרה, ממלכתיות ומוסד יהודי. כל בר דעת מבין שאין מנוס מבירור יסודי של העובדות. אבל היכולת של נתניהו לתפוס טרמפ על האירוע ולתבוע את ביטול כתבי האישום נגדו היא מצד אחד גאונית, ומצד שני מוטרפת.

לעתים נדמה כי אנחנו במחסום האחרון בדרך להפוך חלילה לטורקיה של ארדואן. המחסום הזה מורכב מאבי ניסנקורן, אביחי מנדלבליט, אסתר חיות, מ"מ המפכ"ל, המפגינים בגשרים ובבלפור וכלי התקשורת המסורתיים והחדשים. ערב שנת תשפ"א, התחושה היא של חושך על פני תהום. הלוואי שחלמנו חלום.

6.

חודשים שאני עוקב בתקשורת בעיניים דומעות אחר דמותה הייחודית ומאבקה ההרואי של מירית הררי במחלתה. היא מודל להשראה לאשת מופת, לאמא מסורה, למאבק למען החיים אך גם להשלמה עם הגורל המר.

אני מפוקח דיי כדי להבין שאין לי יכולת לאחל לה בריאות ואריכות ימים, אבל אני רוצה לתת לה כאן חיבוק גדול ולומר לה: תודה, מירית יקרה, תהיי איתנו עוד יום ועוד יום, עוד שעה ועוד שעה.
שבת שלום.