החשבון הוגש: ההתנהלות של ישראל הביאה את האימפריה העות'מאנית לדרום | אבי בניהו
הצעד החכם של הנשיא האמריקאי | המלכוד של ראש הממשלה | השיקול ההכרחי של מתנגדי נתניהו | וגם: האתגר של צה"ל, תודה ל"מוכתר" – וקצת על אמונה
1
מבחינת טראמפ, הוא מכניס את נתניהו לתוך "האוהל", לשבת ליד הטורקים והקטארים ולצמצם התנגדויות מישראל ותומכיה בארה"ב. בכך הוא גם רוכש את ראש הממשלה בנזיד עדשים.
נתניהו, בראייתו ובהסכמתו, מרגיש שהוא סביב השולחן עם הסועדים ולא על הצלחת, אבל זוהי תחושה זמנית, שכן "מועצת השלום" תדון בעניינים הנוגעים ישירות לאינטרסים ביטחוניים ולאומיים של ישראל. לכן, לנתניהו יהיה קשה מאוד לשרוד שם מצד אחד ולרצות את הקואליציה הקיצונית שלו מן הצד האחר.
שנתיים וחצי לאחר טבח 7 באוקטובר, גם נתניהו וגם חמאס (להבדיל אלף אלפי הבדלות) יכולים להיות מרוצים מאוד. גם נתניהו וגם חמאס – בניגוד לכל היגיון – נותרו בשלטון. אחד בירושלים ואחד בעזה. אל תזלזלו ב"הישג" הזה.
ממשלת ישראל, במעשיה ובעיקר במחדליה בניהול המערכה בעזה (בניגוד להתנהלות נבונה מול איראן ולבנון), הובילה למצב שבו אנו מצויים כיום, משטורקיה עומדת להתייצב על גבולנו הדרומי ביחד עם קטאר. זאת לצד שליטתה בפועל והשפעתה על ממשל ג'ולאני בסוריה, לצד עוינותה לישראל. במו ידיה הביאה ישראל למצב שבו השאפתנות של רג'פ טאיפ ארדואן לשחזר את האימפריה העות'מאנית תבוא לביטוי בגבולותינו בצפון ובדרום.
זה קרה לאחר שנתניהו, שריו הקיצוניים ושופרותיו בתקשורת הפכו את צמד המילים "היום שאחרי" ל"מונח של שמאלנים". ולאחר שראש הממשלה סירב בפברואר 24' לבקשתו של הרמטכ"ל דאז הרצי הלוי לפתוח בדיון על "היום שאחרי", כדי להביא להבשלת חלופה אזרחית ראויה לשלטון חמאס ברצועה. בין צה"ל וההיגיון הצרוף לבין איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', הוא בחר באחרונים. יש ויהיה מחיר לזה.
במסגרת חתירתו לעמוד בראש עולם חד־קוטבי, שבו ארה"ב היא המעצמה היחידה שמכתיבה סדר יום ביטחוני, מדיני וכלכלי, ייבחן ויישפט דונלד טראמפ בעיקר על הפער בין מוצא פיו למעשי ידיו – גם בתוך ארה"ב וגם בעולם, לרבות במזרח התיכון. הוא מרבה לדבר, להצהיר, להבטיח, לאיים, ובעיקר הוא חותר לפרס נובל לשלום, שלא יוענק לו על מלחמות באיראן או על חטיפת נשיא ונצואלה.
הבטחתו לסייע לעם המורד באיראן – "העזרה בדרך" – טרם קוימה (לפחות נכון לשעת כתיבת שורות אלה), וקיים חשש שהוא ישאיר את משטר האייתוללות לישראל ולעם האיראני ויתמקד בהשכנות שלום, יישוב סכסוכים ושיקום עזה. אבל קיימת עוד אפשרות: בדיוק השבוע לפני 35 שנה נכנסנו לחדר האטום ולמסיכות האב"כ, לאחר שארה"ב החלה בתהליך לשחרור כווית מידי סדאם חוסיין.
לקח למעצמה הגדולה לא פחות מחצי שנה לצבור כוח משמעותי במפרץ ולייצר קואליציה בינלאומית רחבה. לטראמפ העניין באיראן פחות בוער. לישראל, הצופה בתהליך השיקום המהיר של מערך הטילים הבליסטיים וההגנה האווירית באיראן, לצד הצורך והמחויבות האיראניים לנקום בישראל – הזמן בוער הרבה יותר. כדאי שבסוף, כמו תמיד, נסמוך רק על עצמנו.
2
את מועד הבחירות לכנסת יקבע נתניהו בזמן הנכון לו ביותר, כשירגיש שיש לו חלון הזדמנויות נכון בסקרים, או כשיעריך ש"השמאלנים" בחו"ל בגשר בין החגים או בסמוך להם, וכשיוודא שראש מטה הבחירות שלו ופטרונו טראמפ (לא מאהבה, אלא משיקולים אמריקאיים) זורם איתו עם המסרים הנכונים.
נתניהו יודע לקרוא סקרי עומק, הוא מכור אליהם כבר שנים, ומבחינתו הם המצפן ו"התורה מסיני". הוא מבין מצוין את מצבו, את היקף ההתנגדות אליו ולגוש שלו בקלפיות, בניגוד למידת ההתאמה לראשות ממשלה, ומודע לעובדה שהגוש שמולו מפוזר, לא מאורגן ולא מגובש.
דווקא על הרקע הזה יש היגיון בהצעה של גדי איזנקוט לנפתלי בנט וליאיר לפיד להקמת מערך מפלגות תחת רשימה אחת, עם יו"ר שייקבע על פי סקרים והתאמה. גם איזנקוט וגם לפיד מבינים שהעם רוצה ראש ממשלה ימני וערכי, ושבנט מוביל עליהם בסקרים, ובעיקר הם צריכים להבין ביחד עם יתר עמיתיהם להנהגת הגוש, שבוחריהם הפוטנציאליים רוצים לראות מסה קריטית של מנדטים שיהוו חלופה שלטונית ראויה.
הם רוצים לראות גוף עם ראש ושכל ופה, עם זרועות ומרפקים ורעב בעיניים וסכין בין השיניים, הם רוצים לראות ממשלת צללים של נשים וגברים טובים שישרתו את האזרחים ושיובילו "חברת ניהול" שתספק ביטחון, שירות ציבורי יעיל, טיפול ביוקר המחיה, שיקום האחדות וריפוי לאומי.
"רק לא נתניהו" לא יספיק הפעם. יהיה עליהם לחשוב מחוץ לקופסה, ליצור אלטרנטיבה חדשנית, ברורה ומעוררת תקווה, שתשדר שיש חלופה נכונה וזמינה. זה לא יקרה אם מול נתניהו יתייצב גוש עם חמישה מועמדים לראשות ממשלה…
3
על כך אפרט יותר בשבוע הבא, לאחר שאחזור מסמינר מיוחד שיוקדש לשאלה, "איך לעבור את הבחירות בשלום ובשלמות", שמארגנת עמותת גשר בקפריסין, בהשתתפות 40 אנשי חינוך, תקשורת, אקדמיה ושירות ציבורי.
בינתיים מצאתי באתר האינטרנט של סוכני הביטוח "פוליסה", ידיעה מעניינת על דוח מיוחד שפורסם בשבוע שעבר בפורום הכלכלי העולמי בשיתוף ברוקרית הביטוח הבינלאומית מארש. בדוח מודגשים חמשת הסיכונים המרכזיים לעולם הכלכלי והכללי, ואלו הם: עימותים גיאו־כלכליים, סכסוכים צבאיים, אירועי אקלים, קיטוב חברתי והפצת דיס־אינפורמציה.
על פי הדוח, בעוד שנתיים הקיטוב החברתי והפייק ניוז יטפסו למקומות ראשונים ויביאו לשחיקה באמון הציבור וביציבות החברתית. הדוח מטריד מאוד, מלמד על סדר עולמי חדש, על סביבת סיכונים חדשה הנובעת גם מהטכנולוגיה ועל תהליך קבלת החלטות, על גיבוש אסטרטגיות ועל ניהול משברים. אישית זה עשוי להביא לי פרנסה לא רעה, אבל אני כותב "עלול" כי אני ומשפחתי תושבי העולם הזה – שהולך להשתנות לרעה.
4
עד כדי כך הגיע המצב, שלראשונה בתולדותינו יצא צה"ל בקמפיין חוצות שבו הוא מביע הוקרה למשרתי הקבע והמילואים. הקמפיין הזה חריג ואיננו לטעמי, היות שאני חושב שזהו תפקידה של הממשלה ושל החברה והרשויות ולא של הצבא; אלא שצה"ל חש אחרת.
על פי מחקרים של מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל, הרצון של משרתים רבים בדרגות רב־סרן לעזוב את צבא הקבע איננו נובע בהכרח משכר ותנאי שירות, אלא בעיקר בשל יחס החברה לצבא ואתוס פגוע. לצד אלו, התחושה היא שבשנים האחרונות צה"ל תובע יותר ממשרת הקבע, מעלה את הדרישות ומוריד את התנאים.
המטכ"ל ואכ"א מגבשים רעיונות ותוכניות שירות למכביר, מגבירים קשר ומחויבות למשפחות התומכות, אבל כשהממשלה מתייחסת לצה"ל ולמפקדיו בהתבטאויות ובמעשים כאל דיפ סטייט, חובטת ברמטכ"ל, מדגישה את כישלון הצבא ב־7 באוקטובר ומייחסת לעצמה את הישגיו – שום קמפיין לא יעזור.
לצד הצורך לחקור ולהסיק מסקנות, צה"ל זקוק יותר מאי פעם לכתף חמה, לאוזן קשבת, ל"אבא" סמכותי ובוטח, ואת זה מפקדיו ומשרתיו מתקשים לאתר. וזה מה שצריך להטריד את כולנו, ללא יוצא מן הכלל.
5
לפני שנה וחצי, בעיצומה של המלחמה בכל החזיתות, כשהיהודים והישראלים במיאמי מילאו מטוס שלם עם משלוחים של ציוד ליחידות צה"ל, היה חסר סכום כסף להחכרת המטוס. חברי משה ימין הלך אז לרעייתו טובה ואמר לה: "ישראל בסכנה, אנחנו שוברים את תוכניות הפנסיה ומוסיפים את החסר, בהיקף של למעלה מ־150 אלף דולר". טובה הסכימה מיד.
חברי משה ימין, שאותו אני מכנה "המוכתר" של היהודים והישראלים באזור מיאמי ודרום פלורידה, הוא איש תקשורת ותיק שמוציא עיתון דיגיטלי שבועי בעברית ושומר על הקשר עם ישראל והיהדות. משה וטובה הם "סיירת מטכ"ל" מקומית של חסד ושליחות. משה קשוב לכל ארגון ועמותה שזקוקים לסיוע ואיסוף תרומות, חסיד של צה"ל ושל המדינה. רגליו שם, אך ליבו ומחשבותיו כאן.
השבוע שניהם זכו לקבל פרס על מפעל חיים ומנהיגות קהילתית מארגון ה־IAC. טובה ומשה תוארו בנימוקי ההוקרה כ"מנוע של עשייה, נתינה ותרומה לקהילה המקומית ולקשר לישראל ועל שנים של קירוב לבבות, התנדבות, פילנתרופיה ולב ענק ואוהב".
אני מצטרף מכאן להוקרה הראויה הזו, בשם ישראלים רבים, ואומר לטובה ומשה – תודה.
6
מנגד, מדינה שלמה סוערת וגועשת כשראש השב"כ דוד זיני לא לחץ יד לנשים ונשא את הערכתו בדרך אחרת על פי אמונתו.
היכן "איש באמונתו יחיה"? את זיני מינו לספק ביטחון – בכך ייבחן.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
0 תגובות