דילמת לבנון: צה"ל חייב לעבור לאסטרטגיה התקפית יותר | אבי בניהו

צה"ל חייב לעבור לאסטרטגיה התקפית יותר מול חיזבאללה. גרירת רגליים בדרך לעסקה להשבת החטופים לא תהיה לטובתנו. האם ש"ס פורצת שביל שיסלול את הדרך לגיוס חרדים. פרידה ממשה בובליל איש חזון והגשמה

אבי בניהו 16/02/2024

1.

האירוע החמור השבוע של ירי חיזבאללה על צפת, כמו גם היעדים האזרחיים שנבחרו, רמת הדיוק והנפגעים – מהווים עליית מדרגה משמעותית בהסלמה, באופן שיחייב את קבינט המלחמה וצה"ל לשנות את אסטרטגיית הפעולה בגבול הלבנון.

במצב החדש שהכתיב חיזבאללה, הוא מחייב את צה"ל ואת ישראל שלא לתת עוד חיסיון והגנה למדינת לבנון או לבדל אותה מחיזבאללה כפי שהיה עד כה. ממש כמו בעזה, את המחיר הכבד ישלמו גם אזרחים לבנונים תמימים שנלקחו בשבי חיזבאללה, ומדינת לבנון תידרש לשלם באובדן נכסים אסטרטגיים ותשתיות של המדינה. אין ב"שכונה" שלנו מקום לחולשה ולרפיון.

פעולה ישראלית בלבנון באסטרטגיה אחרת מכפי שהייתה נהוגה עד כה עלולה להביא למלחמה, שהמדהים הוא שאיש לא רוצה בה. לא נסראללה (שדי מצטער על כך שנכנס לאירוע ב־7 באוקטובר); לא שליחיו האיראנים, שמאבדים מאחז דרומי שלהם ברצועת עזה שנבנה במשך שנים ובהשקעה גדולה, ואינם רוצים לאבד את הצפוני; לא ארה"ב; וגם לא ישראל. אבל כנראה שזו תהיה שוב "מלחמת אין ברירה".

צה"ל, שערוך זה חודשים בצפון בתצורה הגנתית ורק מגיב על פעולות חיזבאללה, יצטרך לעבור לאסטרטגיה התקפית יותר, בתקווה שזו תעודד את חסן נסראללה לקדם הסכם שימנע מלחמה גדולה וכואבת לכולם, תביא לנסיגת חיזבאללה צפונה ותאפשר את השבת רבבות העקורים מיישובי הצפון בחזרה לבתיהם. ישראל הייתה מעדיפה מלחמה עם חיזבאללה בלבנון במועד שונה ומתאים לה, אבל המציאות לעתים חזקה מכל תכנון.

נזכרתי השבוע בראיון שערכתי עם הרמטכ"ל בעבר רא"ל משה לוי ז"ל, לאחר נסיגת צה"ל הראשונה מלבנון. שאלתי אותו "האם אפשר לומר שלבנון כעת מאחורינו?". משה לוי התבונן בי, חייך והשיב: "לא, בניהו. לבנון נשארת מצפון לנו לעד, עם כל הצרות והבעיות שלה".

2.

הפעולה ההרואית של השב"כ, הימ"מ וצה"ל לחילוץ שני החטופים מלב רפיח היא אכן נועזת, נדירה וראויה לכל שבח ומחיאות כפיים – גם למבצעים, גם למתכננים ולאנשי המודיעין, וגם למנהיגות הצבאית והמדינית, שנטלה את הסיכון ואישרה את הביצוע. האירוע הזה היה יכול גם להיגמר ככישלון ובאסון גדול.

לצד מחיאות הכף המוצדקות, המשימה של השבת החטופים הביתה היא הקשה והמעיקה והדחופה ביותר שישנה כאן. אני יודע שאין על כך הסכמה מלאה, ושהצליחו לפלג אותנו גם כאן בין "שוחרי הניצחון והביטחון" לבין "דורשי השבת החטופים". על נתניהו ושרי הממשלה מוטלת החובה הלאומית, המערכתית והמוסרית להעביר את החטופים מ"לוח לבם" כדבריהם בחזרה למשפחותיהם.

העובדה שהאלוף (במיל') ניצן אלון החליט (ודאי בתמיכת מפקדו הרמטכ"ל) להדיר רגליו מהמשלחת הישראלית שדנה השבוע בנושא בקהיר, מעוררת אצלי דאגה בדבר מהות ורצינות המו"מ, כפי שמדאיגה אותי ההמרצה של נשיא ארה"ב את נתניהו להתקדם לעסקה. גם מידור השרים בני גנץ וגדי איזנקוט מהסבב הנוסף בקהיר אמור להטריד אתכם.

בעת שניצן אלון, שהוא דמות מפתח בתחום, בוחר שלא להצטרף למשלחת עם מנדט מוגבל, שקיבלה הנחיה "רק להקשיב" – צירף אליה נתניהו את "יועצו המדיני" אופיר פלק, איש פוליטי ולא איש משרד החוץ, כדי שישמש כפוליטרוק מלווה וישמור על ראש המוסד דדי ברנע ועל מוצא פיו. בהמשך נרשם טוויסט נוסף בעלילה, כשנתניהו שינה את טעמו והחליט שהמשלחת הישראלית כלל לא תחזור לקהיר – כשגם הפעם גנץ ואיזנקוט מודרו.

עסקה להשבת החטופים היא אינטרס ישראלי יותר מאינטרס חמאסי. המחיר יהיה כואב וקשה תמיד גם לאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וגם לי ולכל אחד מכם. זאת במיוחד אם נגרור רגליים, נמשוך זמן, וכמות החטופים שנמצאים בחיים תלך ותפחת.

3.

לחיילי החובה, הקבע והמילואים אין ואסור שיהיה ועד עובדים. מה שהופך את הרמטכ"ל באופן טבעי לראש הוועד שלהם ולנציגם בציבור. את האמירות הנוקבות השבוע של רא"ל הרצי הלוי, ובראשן "כולם צריכים להתגייס להגנה על הבית" ו"הנחיצות גבוהה מאוד" – צריך לייחס לכך שהרמטכ"ל מתייצב בשמם של לוחמיו בפני הממשלה והציבור ואומר להם: התבלבלתם! אנחנו רוצים וצריכים את כולם.

המלחמה הזאת הפחיתה מצה"ל מאות הרוגים ואלפי פצועים, ועוד שנות לחימה לפנינו. מקומם ש"חוק ההשתמטות" הופך ל"חוק הגיוס", ושזה קורה באמצע מלחמה, באופן שמכביד עוד יותר על הנושאים בנטל.

שני שרים בש"ס אזרו השבוע אומץ ופרצו "שביל בדשא", שעשוי להפוך עם הזמן לדרך סלולה לגיוס חרדים: האחד שר הפנים משה ארבל, והשני שר הרווחה יעקב מרגי. והרשו לי לחשוד בשניהם שהם קיבלו לכך אישור בקריצה מאריה דרעי, וקיבלו באהבה את ההערה שהוא לא אהב את זה.

סדר לאומי חדש, חלוקת נטל צודקת, הסכמות לאומיות ושינוי חקיקה – רק אלו יבטיחו את החוסן שלנו ואת היכולת להוביל את העגלה שלנו קדימה לפסגות חדשות.

4.

כידוע אני חבר קיבוץ, ואני מתוודה בפניכם שעד לפני מספר חודשים לא כל כך התעניינתי מי יהיה או מי תהיה מזכיר או מזכירת התנועה הקיבוצית.

מרבית הקיבוצים כבר מופרטים, הארגונים הכלכליים והמועצות האזוריות דומיננטיים, הקולקטיביות הרעיונית מתה, ואפילו מדורי ההנעלה, המכבסה והגיל הרך בתנועה כבר נסגרו.

אבל בוקר 7 באוקטובר טרף את הקלפים, טלטל את כולנו, וחשף שוב במחיר דמים כבד את מקומה של התנועה הקיבוצית בחוסן ובביטחון הלאומי שלנו. התנועה הפכה לשכולה, הקהילות בדרום למדממות, סיפורי הגבורה התערבבו עם הזוועות, אבל דבר אחד התברר שוב: לא "פריבילגים ושודדי קרקעות" אלא מגיני הגבולות, השכפ"ץ של המדינה, שומרי הקרקע ומבטיחי ביטחון המזון שלנו.

השבוע בחרה התנועה בידידי ליאור שמחה לתפקיד מזכ"ל התנועה הקיבוצית. ליאור, בן נצר סירני, פרסומאי ומזכיר הקיבוץ לשעבר, שימש עד לבחירתו כמנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל ("הרפתן הראשי"), וכעת הוא הגשים את חלומו ומגיע בשל, נחוש ורעב להוביל את התנועה הקיבוצית ממשבר לצמיחה והתחדשות. לתנועה הקיבוצית עוד נכונו אתגרים ועלילות במדינה ובחברה שלנו, וליאור הוא דמות ראויה להובלתה כעת. בהצלחה.

5.

כשנתבשרתי השבוע בכאב על מותו של חברי משה בובליל ז"ל, הלכתי מיד לשיחת הוואטסאפ האחרונה שלנו. את משה הכרתי כחולם ומגשים, כאיש משפחה למופת, איש חסד עם ניסיון וחוכמה, ונשמה והתלהבות של ילד. הוא הטביע חותם בענף המלונאות בישראל כשהקים את רשת מלונות קלאב הוטל, שהיו לעיקר גאוותו ועיסוקו.

בחודשים האחרונים לא יכול היה לדבר, והמחלה הלכה והתגברה, ולכן התכתבנו. כל התכתבויות הוואטסאפ בינינו בחודשי המלחמה עסקו בבקשותיו של משה שאפַנה לסוויטות במלון, ללא עלות, לוחמים בהפוגה, משפחות שכולות ומשפחות מפונים שלא מצאו סידור. הם אכן הגיעו – והוא אירח אותם בחום ובאהבה גדולה. אהבתי והערכתי אותו מאוד. יהי זכרו ברוך.

6.

הרעד וההתרגשות בקולו של אחיקם, מנהל גידולי השדה של קיבוץ כיסופים, היה ברור ומוצדק. שמעתי אותו השבוע מתאר את הרגשתו על הקומביין כשהוא קוטף תפוחי אדמה. ‏הוא וחבריו זרעו בדמעה באדמת העוטף לאחר הטבח, וכעת הם קוצרים ברינה, בזיכרון ובתודה למי שסייע ועודדו.

באותו היום בכיסופים הונחה, בסיוע קרן שהקימה תנובה, אבן הפינה לבנייתה מחדש של הרפת, שתיקרא על שמו של ראובן הייניק ז"ל, תושב אשקלון ומנהל הרפת בקיבוץ, שהתעקש ביום שאחרי הטבח לנסוע להאכיל את הפרות ונרצח בידי מחבל חמאס שנותר בשטח.

באו הרפתנים, אנשי הקיבוצים ותנובה, חני – האחות של ראובן מהמסעדה הרומנית באשקלון, וגם ירדנה ארזי, ששרה לזכרו של ראובן את השיר שאהב "אתה לי ארץ". והיה גם עצוב ומרגש, וגם מלא בתקווה ובידיעה שהחיטה אכן צומחת שוב. תהיו טובים, שבת שלום.

דילמת לבנון: צה"ל חייב לעבור לאסטרטגיה התקפית יותר | אבי בניהו

1.

2.

3.

4.

5.

6.

0 תגובות

בעוד הצבא מגן עלינו, הדרג המדיני שלנו קרוע בין טובת המדינה לבין שלום הקואליציה | בניהו

העניין שטורד את מנוחתם של ראשי המערכות, אמור להדיר שינה גם מעניינו | אבי בניהו