בפעם השלישית ברציפות הבוחר אומר לנבחריו: אין הכרעה, רוצים אחדות

הרצון בממשלת הסכמות רחבה הוא אחד משלושת המסרים המרכזיים שיצאו ממערכת הבחירות. וגם: מכונת התודעה שהפעיל נתניהו עבדה גם עליי, האופציות של כחול לבן, עמיר פרץ, ש"ס ונסיקתה של הרשימה המשותפת

אבי בניהו 06/03/2020

1.

נתחיל בהתחלה. זוהי הפעם השלישית שבה הבוחר הישראלי משדר מסר חד וברור לנבחריו: "אנחנו רוצים ממשלת הסכמות לאומית רחבה, שתטפל בעניינים שלנו. נסו אותנו שוב ושוב ונאמר אותו הדבר – אין הכרעה, רק ביחד". המסר השני הוא כישלון ההחרמות האישיות. כשראש ממשלה עם שלושה כתבי אישום חמורים מקבל כמות כזו של מנדטים – זה לא משום שהעם מטומטם, אלא משום שהוא מבין שהחוק (בינתיים) מאפשר זאת, גם אם זה לא כל כך ערכי ומוסרי. לכן המסר הוא גם "התרת נדרים" של כל הגורמים מכלל החרמותיהם לטובת המדינה.

המסר השלישי: הגיעה העת לספור ברצינות את אזרחי ישראל הערבים, שזועקים שהם מבקשים להשתלב, להתערות בחברה ולהיות שותפים. המסר הרביעי והמצער ביותר: יש לגיטימציה לשקרים, לפעלולים ולרמיסת הכבוד, ההוד, ההדר והממלכתיות לטובת קמפיינים של השחרה אישית. יהיה קשה לתקן. וגם: דין "חידת ליברמן" להיפתר סוף־סוף.

2.

בפוליטיקה הישראלית, כמו בשדה הקרב בעזה, אין הכרעה ואין מנצחים. יש מפסידים יותר ומפסידים פחות. השינויים באופי "שדה המערכה" הפוליטי ובטכנולוגיה התקשורתית וברשתות החברתיות הופכים את הזירה לקשה ומורכבת: מלחמת הכל בכל וקרבות מבית לבית בשטח בנוי, כשכמעט כל האמצעים כשרים, ובאמצע נמצאים האזרחים – גברים, נשים וטף.

וכך, מסבב לסבב אנחנו קונים זמן שמשחק בעיקר לטובת נתניהו, שנשאר בבלפור בלי להיבחר, אבל לא מצליחים להגיע להכרעה וליציבות. כמו בעזה.

3.

זו הייתה מערכת בחירות בזויה ומגעילה, ומערכת הביוב הטובה והמתקדמת ביותר בעולם לא הייתה יכולה להכיל את כמויות הסחי ומי השופכין שזרמו כאן. החל בשקרים, שמועות זדוניות, הטלת רפש והמשך בקלטות מבושלות, ברמיזות מיניות נמוכות ועוד ועוד. פעם העיתונות האחראית הייתה מחסום ושומרת סף מפני אלה, אולם הרשתות החברתיות וכלי התקשורת הפחות מחויבים ל"תקנון ועדת האתיקה" (בחיי שיש דבר כזה) אינם בוחלים בדבר.

בשבוע שעבר, כששמענו הקלטה של 5 שניות של נתניהו, של 10 שניות של ישראל בכר ושל 20 שניות מנתן אשל – תהיתי אם סוף־סוף מישהו יכול להבין את מידת ההפשטה והחדירה לפרטיות של רמטכ"ל שהוקלט שלא בידיעתו במשך כארבע שנים בכל שיחת טלפון, בכל דיון ובכל פגישה מקצועית או אישית, וכמובן בכל מצב רוח. 600 אלף שעות, שהפכו לכ־150 אלף קלטות ותמלילים. לא פחות.

4.

האמת היא שמכונת התודעה שהפעיל נתניהו ביום שני בלילה, כשהכריז על ניצחון סוחף ועל שעשה לימונדה מהלימון, עבדה גם עליי. בבוקר מצאתי את עצמי עם חבורת פרשנים מכובדה באולפן הטלוויזיה, מדבר על הניצחון הגדול של גוש הימין כמעט בלי להתבונן במספרים, אלא רק בכניעה למסרים. אחר כך הופיע ח"כ מיקי זוהר והסביר ש"העריקים" כבר אצלם בכיס ושהכל סגור, ולאחר מכן שקעה השמש והתברר שיש רוב בכנסת נגד נתניהו, למרות ההישג האישי הגדול שלו – על אף כתבי האישום הצליח להגדיל את מספר המנדטים והוכיח שוב שהוא הקמפיינר מספר אחת בדורנו, ולוחם פוליטי מסוג שלא הכרנו בעבר.

זה התחיל מהאתגר שהציב בפניו גדעון סער שקרא תיגר על מנהיגותו והכריח את נתניהו לחרוך את השטח, והמשיך בקמפיין בחירות יצרי, אבל כעת גם לביבי אין ממשלה בלי טיבי ובלי עריקים מהמרכז־שמאל. האיש שהבטיח לנו שיש שתי אפשרויות בלבד: או 61 לקואליציית החסינות או בחירות רביעיות, יצטרך לחשב מסלול מחדש.

5.

כחול לבן, שאיבדה מעט מכוחה, היא סטארט־אפ מדהים, שהגיע לתוצאות יפות, אבל טרם הפך למוצר שישיא ערך למשקיעים (הבוחרים) שנותנים בו אמון בפעם השלישית. רק כשיתיישבו ליד ההגאים של השלטון הם יהפכו למוצר. כעת זה עניין של החלטה ותעוזה: ביכולתם לקחת את ההובלה וכבר ביום כינון הכנסת לבחור ברוב של 62 נגד 58 בח"כ מאיר כהן כיו"ר הכנסת. ביום שלמחרת הם יכולים להוביל חקיקה שתמנע מנאשם בפלילים להקים ממשלה, ואחר כך להתחיל להרכיב ממשלת מיעוט באופן שיגרום לשרי הליכוד לחשב מסלול מחדש ולא לרדת מהגלגל.

זה ייתכן, זה אפשרי, אבל ספק אם כך ינהגו בכחול לבן. אימת "השותפות עם הערבים" שהדביק להם נתניהו עדיין מרחפת מעל לראשיהם של הרמטכ"לים לשעבר.

6.

אסור לציבור ולתקשורת לעודד את תופעת העריקים הפוליטיים ואת המעילה של בודדים באמון הבוחר תמורת כיסא או שררה. סיעה היא משהו אחר לגמרי. אם סיעה תחליט שתמורת מימוש אג'נדה פוליטית היא מצטרפת לממשלה – זו זכותה המלאה, אבל עריקים בודדים לא. אני חושב שכיום, בעידן השיימינג והרשתות החברתיות, זה עניין מורכב וסבוך יותר, וזהו בדיוק המקום להודות שבראייה נכונה ועדכנית, גם עריקתו של ח"כ אלכס גולדפרב למפלגת העבודה לצורך תמיכתו בהסכם אוסלו בעבור מיצובישי ומינויו לסגן שר הביטחון, הייתה מעשה לא ראוי.

7.

עמיר פרץ לא צריך ללכת לשום מקום. מדובר במנהיג אותנטי, אידיאולוג, מנהיג עובדים, שר ביטחון לשעבר שעשה כמה דברים במדינה הזאת.

מה שקרה במפלגת העבודה לא קרה בגללו, אלא נופל במשמרת שלו. שום מנהיג אחר מהמצאי הקיים לא היה מצליח לעצור את נטישת הקהל המסורתי של העבודה לעבר כחול לבן כדי לנסות להכריע. ייתכן גם שהעבודה אף הקריבה מעצמה כדי להציל את מרצ באמצעות החיבור בשמאל, ואולי החיבור דווקא הציל אותה. זה לא פרץ – זו המציאות. כואב לראות כיצד מפלגה שחתומה על הקמת המדינה והתשתיות הביטחוניות, ההתיישבותיות והתעשייתיות שלנו, נאספת אל ההיסטוריה הפוליטית בתהליך גסיסה כואב. אולי זה רק זמני, והעבודה, על הקהל המסורתי שלה, תישמר ב"גחלים לוחשות" ועוד תחזור לעצמה? ואולי לא, וחבל.

8.

בהתנהלותו, בדבריו ובפועלו, העלה נתניהו את הרשימה המשותפת למספר שיא של 15 מנדטים. זה החל מהסכמתו העקרונית להעברת חלק מערביי ישראל לרשות הפלסטינית והמשיך בפסילתם הגורפת. אבל ההחמצה הגדולה היא של כחול לבן, שנאחזה בפחד משתק ומאימתו של ביבי ומשפט הציבור בכל הקשור לחיבוק אזרחי ישראל הערבים, ואני אומר לכם שהגיעה העת! הגיע הזמן שניקח ברצינות את האזרחים הערביים שזועקים שהם דורשים שיתוף, שוויון והשתלבות. הם איתנו במחלקה הפנימית ובתור לקופת חולים, בסופרמרקט, בפקקי התנועה וברכבת. הם חלק לא קטן במדינה שלנו, אז ממה לעזאזל אנחנו מפחדים?

השנאה והפסילה הזאת לא יובילו אותנו לשום מקום. במשך שנים מוכיח רוב מוחלט של ערביי ישראל את נאמנותו למדינה (בניגוד לחלק מנבחרי הציבור שלהם, ובעיקר אנשי בל"ד). הם מתעניינים בחינוך, בבריאות, ברווחה, בתשתיות, בהשכלה ובאיכות הסביבה, בעיקר הצעירים והמשכילים שבהם.

בעבר הם הצביעו בהמוניהם למפלגת העבודה, למפ"ם ולמפלגות ציוניות, ולאט־לאט, ככל שנדחו, עברו למפלגות הערביות כדי להשיג כוח והשפעה.

הם לא פסולים בעיניי לכלום – לא לממשלה ולא לכנסת, לא לשותפות בשירות המדינה ולא לשירות אזרחי. הגיע הזמן למעשים, הגיעה העת לאחריות לאומית ולשותפות אזרחית.

9.

ש"ס עשתה קמפיין טוב עם מסרים נכונים ועם מוזיקה וניגון יהודי נוגע. אריה דרעי לא ביקר את המשטרה ולא את הפרקליטות, שאמורה להכריע בעניינו, חיבק חזק את נתניהו מאימת בוחריו, והוא השליט הבלתי מעורער של ש"ס. לדעתי הוא גם שר טוב, ששיפר מאוד את המערכת שבאחריותו, וגם אחד האנשים הוותיקים והמנוסים שאני שמח שהם יושבים בקבינט הביטחוני.

הקמפיין והניגונים לשבת ומועד מבית אבא נגעו כמעט בכל בן לעדות המזרח והכו אותו בבטן. איך אני יודע? האח החילוני שלי הצביע לש"ס גם בגלל העניין החברתי וגם כי הוא רוצה לשמור על מדינה בעלת צביון יהודי לילדיו. נו שוין.

שבת שלום.