במחיר גבוה וקשה: היום שאחרי נתניהו עוד יבוא ויהיה פה גן עדן | אבי בניהו

הוא יבוא, היום שאחרי נתניהו, וישראל תיכנס לשיקום ביטחוני, כלכלי וחברתי עם קואליציה ציונית רחבה. וגם: הסיוט של גלנט ודרעי והדילמה של גנץ, והאם המשטרה תשרוד את "מדיניות השר?"

אבי בניהו 24/05/2024

מבט חטוף ומרוחק מהניכר פנימה אל מדינתנו האהובה והמיוסרת, בעיקר דרך התקשורת והרשתות החברתיות, הוא מבעית ומעורר דאגה גדולה. רואים משם בעיקר עם וחברה שמתעקשים לכלות עצמם לדעת באופן שיטתי, כאילו על פי תוכנית סדורה. כולם בכולם. רואים מנהיגים, עיתונאים ואזרחים שמפרקים את הברגים מיסודות הבית ומקריסים אותו על יושביו.

אתה בניכר ולבך וראשך בארץ הקודש ובמשבר הקשה הפוקד אותה, ואתה תוהה – הזהו עם הסגולה? הזהו העם הנבחר? עם הספר? הזוהי מדינת הסטארט־אפ? האור לגויים? ואולי כך בכלל נראה חורבן בית מודרני בעידן הטכנולוגיה והרשתות החברתיות?

מבט קצר, מפוכח ומרוחק של כמה ימים אל מדינת ישראל מבחוץ גורם לדאגה גדולה. אי אפשר להבין מה קורה פה ולמה ואיך לעזאזל התגלגלנו למצב הזה.

אם תשאלו את שר הביטחון יואב גלנט ואת חבר קבינט המלחמה אריה דרעי מה מטריד אותם ספציפית כעת, ואם יהיו כנים איתכם, תשובתם תהיה כנראה מימוש האיום של בני גנץ וגדי איזנקוט לפרוש מקבינט המלחמה ומממשלת נתניהו. מצב כזה יעמיד את גלנט ודרעי כשני "המבוגרים האחראיים" בקבינט, שזה שם נרדף ל"שמאלנים" או למשת"פים של ארה"ב. ואם תוסיפו לזה את האפשרות שנתניהו, מלחצים פוליטיים, יכניס את איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' לקבינט המלחמה – יהפכו חייהם של שר הביטחון, של צה״ל (ושלנו) לגיהינום.

גנץ ואיזנקוט אזרחים טובים, פטריוטיים ישראלים בני סמכא בענייני ביטחון – ועדיין לא פוליטיקאים במלוא מובן המילה. הם לא הצליחו לייצר מסה סבירה של השפעה על נתניהו בניהול המלחמה. מחד, נוכחותם בקבינט ובממשלה נותנת גיבוי לבנימין נתניהו ולתהליך ההידרדרות של ישראל לתהומות שבהן לא הייתה מעולם והיא מעכבת את המחאה הגדולה שאמורה לצאת לדרך.

מנגד, עזיבתם את "המוצב" בקבינט המלחמה ואת דוושת הבלם תגיש את נתניהו (ואותנו) כטרף לסמוטריץ' ולבן גביר. מדובר בשניים עם "תיאבון" גדול מאוד בענייני הביטחון הלאומי, ועם חלון הזדמנויות שצץ לפתע לעצב מחדש את המזרח התיכון ואת גבולותיה של ישראל על פי חזונם המשיחי.

הפתרון הרצוי היה למצב ממשלת חירום לאומית תמורת מועד מוסכם לבחירות באפריל 2025 – ולהתפלל ולהתאמץ להגיע לשם בצורה מסודרת כעם וכמדינה ועם החטופים והעקורים בחזרה בבית. אבל זה כנראה לא הולך לקרות. נתניהו ממוקד בהישרדותו שלו ולא בהישרדותנו שלנו.
וזה כבר בולט. הוא איבד את האוטוריטות על שריו וחברי הכנסת שלו. לשונם חופשית, אמירותיהם הזויות, וכולם לוטשים עיניים לבחירות. מה שעוד איכשהו מרסן אותם זה הפחד מחברי מרכז הליכוד. ובינתיים, ישראל ללא מדיניות, ללא אסטרטגיה, ללא מפת דרכים, ללא תכלית, פשוט נשטפים עם השוטף.

גם צה"ל, גם הישראלים וגם מדינות העולם מבקשים לדעת: מה ישראל מתכוונת לעשות עם עזה? מה מתכוונים לעשות בצפון? לאן הולכים? לאן לוקחים אותנו? אין תשובות כי אדם אחד, נתניהו, לא נותן לאף אחד לנהל את משימת חייו – ההישרדות הפוליטית שלו.

אבל, האמינו שיום יבוא. והוא יבוא. היום שאחרי נתניהו. או אז מצבה של מדינת ישראל ידרוש קואליציה של כל הספקטרום הציוני, כמעט 100 חברי כנסת. גם הערבים הקיצוניים וגם בן גביר יהיו "פסולי חיתון", וישראל תיכנס למחלקת השיקום לכמה שנים: מדינית, ביטחונית, כלכלית וחברתית.

עוד יהיה פה גן עדן, במחיר גבוה וקשה – אבל זה יקרה.

הצהרת התובע בבית הדין בהאג, המבקש לגזור גזירה שווה על יחיא סנוואר ומוחמד דף ועל נתניהו וגלנט, איחדה לרגע את מדינת ישראל ואזרחיה מול האיוולת וההצעה ההזויה. גם ארה"ב ורוב העולם התייצבו נגד "השוויון" בהוצאת צווי מעצר בין הרוצח לקורבן.

אני מעריך שהשופטים קשובים לקולות ולא יאשרו את הצעת התובע, אבל אל נא תתבלבלו: שרי ממשלת ישראל הם אלו שפרסו ופורסים את השטיח האדום בין ירושלים להאג. ההצהרות ההזויות, החרמת ציוד הטלוויזיה של סוכנות איי־פי, ההצהרות של גירוש פלסטינים מעזה למצרים, הכמיהה להתיישבות יהודית בעזה, ההצעה של סמוטריץ' לכבוש את דרום לבנון ועצירת הכספים לרשות הפלסטינית – כל אלה הם "כחומר ביד היוצר" לשונאינו ולמבקשי רעתנו.

לא מעט פעמים בעבר נחלצה מדינת ישראל בעור שיניה מהלוע של בתי הדין הבינלאומיים, לאחר שהציגה מערכת משפט עצמאית חזקה ויכולת לחקור עצמאית ולהוציא מסקנות ולקחים. מי שהחליש את מערכת אכיפת החוק ואת בית המשפט העליון בשנה שקדמה למלחמה אוכל כעת את פרי הבאושים.

מי שנמנע מהכרזה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט עליון לאירועי 7 באוקטובר ואילך תורם לחיזוקו של בית הדין בהאג. מי שלא מתמודד באומץ עם גילויים של לוחמים הפועלים בברוטליות ובניגוד לרוח צה"ל ולחוק, ומנסה לעגל פינות ולהעלים עין, לוקח אותנו ואת צה"ל להאג.

עוד אפשר לשנות ולבלום. לא מאוחר. יש בירושלים ובקריה אנשים שיודעים בדיוק מה צריך לעשות, אבל יש אחרים שלא מאפשרים להם. משיקולים פוליטיים – לא חלילה ממלכתיים.

לעומת גנץ ואיזנקוט, שלא הצליחו להשיג השפעה אצל נתניהו – בן גביר "עושה חיל". נתניהו נותן לו לעשות מה שהוא רוצה ואפילו די נהנה מזה. "מדיניותו" מחלחלת אל תוך המשטרה, המינויים הבכירים תלויים בהיענות לגחמותיו, הוא ממנה את מי שהוא רוצה, והמסר עובר. הפיקוד הבכיר של המשטרה בפריימריז.

אני מכיר לא רע את משטרת ישראל. היא משטרה טובה עם אנשים טובים, שעושה מאות משימות עם מעט משאבים וכמעט ללא הילה, אבל השר בן גביר, שהביא לה תקנים ותנאים ושכר – הופך אותה למשטרה פוליטית. כשהיא מבצעת מעצרים של "מתנגדי המשטר", של מפגינים, מכה מפגינים, גם את משפחות החטופים או משפחות שכולות – היא לא המשטרה שאנחנו אוהבים לאהוב ולהעריך.

וכשאתה מחבר את זה לרכבת האווירית של שרים לסמינרים אצל ויקטור אורבן בהונגריה, או למפגשים של עמיחי שיקלי עם מארי לה־פן ואחרים בימין הצרפתי הגזעני – יש ממה לדאוג.

בשורה התחתונה, אני מקווה שהמשטרה שלנו תתברר כיותר חסינה ויותר חזקה וממלכתית מהשר שמעליה, ושנעבור ביחד איתה את המשבר הזה עם לא יותר מ"מכה קלה בכנף". לו יהי.

קראתי בדאגה את הדיווח של יואב זיתון ב"ידיעות אחרונות", על כך שבצה"ל חידשו את סיורי הלימודים של חניכי פו"מ בנורמנדי ובווייטנאם, כדי ללמד אותם על מערכות צבאיות ולהכינם לשדה הקרב העתידי. מישהו בצה"ל התבלבל או לא הפנים עדיין ששדה הקרב העתידי של צה"ל הוא בציר פילדלפי, בטול כרם ובג'נין, בבעל בק, חניתה, ביירות ואל־חיאם. לא בווייטנאם.

הסיורים בחו"ל הם צ'ופר מוכר של הלימודים במכללות הצבאיות, זה גם לימוד, גם גיבוש וגם חוויה. אבל משהו קרה כאן. צה"ל כשל, וישראל במלחמה. לקראת שדה הקרב העתידי צריך ללמד בחזרה בט"ש מסורתי: מוצב, מארב, פטרול, כוננות עם שחר, הרתעה, התרעה, הכרעה וכו'. זהו הלקח מ־7 באוקטובר.

צה״ל צריך להיות עם רגליים על הקרקע, לפעול במוד של לימודים, תוך כדי מלחמה ועם לקחים, תובנות ועם הרבה צניעות. נא לחשב מסלול מחדש.

על הקיר במשרדי באחד ממגדלי תל אביב תלויה תעודה שעליה מתנוסס סמל המדינה וחתום עליה האלוף (במיל') אמנון ליפקין שחק ז"ל, ראש המשלחת. התעודה מעידה על השתתפותי בפעולה במשא ומתן עם אש"ף על "הסכם עזה ויריחו" ועל תרומתי לו.

התעודה הזו, כמו נוספות, מלווה אותי שנים מלשכה ללשכה, ולאחרונה אני מתבונן בה ותוהה. יש לי שלוש אפשרויות: להשליך אותה לפח, לאפסן אותה בבוידעם או לשים מעליה שלט קטן – "השתדלתי". אני חושב שאבחר לעת עתה באפשרות השלישית. בתעודה על חלקי בשלום עם ירדן אינני נוגע ומקווה שלא אצטרך לגעת לעולם.

מאז 7 באוקטובר התביישתי להיראות בשדה התעופה בן־גוריון. אומנם אני אדם פרטי לחלוטין, אבל בכל זאת דובר צה"ל לשעבר, יועץ אסטרטגי מוכר, בעל טור בעיתון ופרשן בטלוויזיה. לא נעים. וכך ביטלתי נסיעות מתוכננות, דחיתי הזמנות ולא לקחתי דוגמה אישית מהחופשות של דודי אמסלם, מירי רגב או ממסעות העבודה המפרכים של ניר ברקת, גילה גמליאל ועמיחי שיקלי ברחבי העולם.

אבל בשבוע שעבר התרציתי ונכנעתי לבנותיי תמר וענבל, וביחד איתן נסעתי לחמישה ימי התרעננות והתבוננות במרחבי חבל אינטרלקן בשווייץ. בלי להתנצל. לגמתי הרבה ירוק בעיניים, התמכרתי לאגמים כחולים, להרבה פסגות עם שאריות של שלג, לשקט מטורף שנמהל בקול הפעמונים שעל צוואר הפרות והכבשים – כל אלה מאזנים את החיים וממלאים את המצברים. תעשו את זה לעצמכם בארץ או בחו"ל. זה מותר ורצוי. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.

במחיר גבוה וקשה: היום שאחרי נתניהו עוד יבוא ויהיה פה גן עדן | אבי בניהו

0 תגובות

ביום העצמאות שהיה קשה, כואב ומיוחד, חשתי גאווה גדולה | אבי בניהו

"ביח"צ ננצח": הממשלה מנשימה את עצמה במניפולציות יחסי ציבור של מאוסים