בין כאב אישי לאומי: על לחץ, אחריות, והצורך בשינוי

1

בדרך כלל, הקטע היותר אישי בטור הזה מוצא את מקומו בתחתית העמוד, אבל חשבתי שייתכן ומה שאכתוב כאן איננו אישי, אלא נחלתם של רבים וטובים. זה התחיל אצלי לפני עשרה ימים בכאב שיניים נוראי בחלק הימני העליון. מין כאב שלא חוויתי מעולם. לקחתי כדור משכך כאבים חזק במיוחד, ולמחרת בבוקר ביטלתי הכל והתייצבתי אצל ד"ר נונה פיכמן, רופאת השיניים שלי, ואמרתי לה שיש לי כנראה חור ענק בשן או נסיגת חניכיים או משהו מפלצתי אחר. אחרי בדיקה קצרה, היא חייכה ואמרה שאין לי כלום ושזה מלחץ וחרדה. "אני, לחץ וחרדה?". התשובה היא כן. לדבריה, אני חורק שיניים באופן שגורם לכאב ושאני לא הראשון שמגיע לאחרונה עם האבחנה הזאת.

יומיים אחרי כן התחלתי לחוש תעוקה מוזרה וחריגה בחזה, במותניים ובגב. כהיפוכונדר ברמה גבוהה התעלמתי מהכאב במותניים ובגב – והתמקדתי בעיקר בחזה, כמו שלימדו אותנו שנים. התחושה הייתה של חגורה שמישהו הידק לי אל החזה והמותניים.

בהפסקת הפרסומות בפאנל של משדר הבוקר בקשת סיפרתי על כך לחברי פרופ' ארנון אפק ושאלתי לעצתו, ותשובתו הייתה "אבי, עם לב לא משחקים. אם זה נמשך, דבר איתי וסע למיון בשיבא". אבל אני לא אוהב חדרי מיון ובמקום לשיבא, נסעתי לבר מצווה של רואי בצומת ראם.

בדרך חזרה לקיבוץ התגברה התעוקה והתחלתי להזיע. התקשרתי לרופא המשפחה שלי, ד"ר עודד הורן, שמלווה אותי עוד מהשירות הצבאי, והוא הציע שאתייצב אצלו במרפאה בבוקר מוקדם לבדיקת אק"ג ובדיקות נוספות, וכך עשיתי. תוצאות הבדיקות נמצאו תקינות ברוך השם, וד"ר הורן הסביר לי שהידיעות על מותי הקרוב היו מוקדמות מדי ומוגזמות מדי ושזה בא מלחץ וחרדה. הוא הציע לי להירגע קצת וסיפר שאני ממש לא לבד בעניין הזה בזמן האחרון.

ולמה אני מספר לכם סיפורים אישיים כאלו בטור הזה, אתם שואלים? כי אני מבקש שתהיו מודעים לגודל התקופה ולסכנותיה הבריאותיות והנפשיות. לא תמיד ניתן לזהות אותן בזמן, קל להדחיק אותן, אבל אני מפציר בכם להיות אחראיים לגורלכם ולגורל בני המשפחות שלכם, מבוגרים וילדים. לפקוח עין, להיבדק ולא לחשוש לבקש עזרה. מדינת ישראל במצב מורכב, הלחץ, החרדה ואפילו הדיכאון – תופסים מקום בחיינו, ובכל בית שבו יש חייל. יש הרבה משפחות שכולות ומשפחות חטופים והרבה חדשות לא טובות.

קחו אחריות על עצמכם. זה לא פשוט להישאר נורמלי במצב הלא נורמלי.

2

שום דבר כאן לא מנוהל כהלכה. כלום. לא המדינאות, לא הביטחון, לא הכלכלה, לא הטיפול בחטופים, לא במפונים ולא בהסברה. רק הפוליטיקה. ראש הממשלה וממשלתו ממוקדים אך ורק בדבר אחד: שימור הקואליציה וביצורה, בריחה מאחריות והטלתה על אחרים וחתירה להמשך ההפיכה המשטרית שתבטיח את שרידותם הפוליטית. על המשטרה השתלטו, על שירות המדינה גם, ממסקנות ועדות חקירה ממלכתיות מתעלמים, מהנחיות היועצת המשפטית גם. על האקדמיה מנסים להטיל  מורא, וגם על התקשורת מנסים להשתלט ברגולציה ובמינויים הזויים.

כל שומרי הסף שלנו על הכוונת. שר האוצר קורא לראש אגף התקציבים באוצר "להניח את המפתחות או להיצמד למדיניות שהוא מוביל". ואני תוהה איפה המדיניות שהוא מוביל ולאן היא מובילה את הכלכלה ואת העתיד שלנו?

ראש הממשלה וסביבתו משחירים את ראשי מערכת הביטחון, את השר יואב גלנט, את הרמטכ"ל וראש השב"כ. מאשימים אותם בכך שהם "מחרחרי עסקה לשחרור חטופים", רופסים, מדליפים ומי שאינם יודעים לנהל משא ומתן. ראש הממשלה חותר בצורה גלויה להחלפת שר הביטחון, הרמטכ"ל וראש השב"כ. הם מפריעים לו, מקשים עליו, מביאים לו המלצות וחושפים את מאמציו להכשלת עסקה להשבת החטופים.

בדרך, כולם אשמים בכל חוץ מנתניהו ומממשלתו: ל־7 באוקטובר אחראים אחים לנשק, הטייסים, הרמטכ"ל וראש השב"כ שלא הכירו את נתניהו, אריק שרון עם ההתנתקות וכמובן יצחק רבין ושמעון פרס עם הסכם אוסלו. למצב בלבנון אחראים אהוד ברק, שיצא ללא הסכם, ויאיר לפיד שחתם על הסכם אז עם לבנון. ובשטחים – כמובן הסכם אוסלו, השמאל וראשי הצבא. ונתניהו? הוא בראייתו, מנסה בכוחותיו הדלים ועם כישוריו וניסיונו – לחלץ אותנו מחדלונם של כל היתר.

ישראל חותרת לאט ובביטחון לשלטון יחיד, של אדם שעוסק בהישרדותו, שמחזיק סביבו חבורה רופסת של שרים פחדנים, קואליציה שעוסקת בחלוקה לעצמה ובהישרדותה ולמנגנון של החלטות יחיד לחיים ולמוות. השבוע נזכרתי במה ששרנו בלילות במסעות הנעורים בתנועת השומר הצעיר: "רוסיה אמנו, סטאלין אבינו – הלוואי והיינו יתומים".

3

מדינת ישראל השכולה, הכאובה והמתמודדת לא זקוקה לשום הפקה של ממשלת ישראל ושל מירי רגב ליום השנה ל"טבח אוקטובר". צריך  לשמור על פשטות וצניעות ולהכריז על יום אבל לאומי לאסון הכבד בתולדותינו עם צפירת דומייה, דגל בחצי התורן ברחבי ישראל, טקסים בבתי הקברות של הקהילות, בבתי הספר וביחידות צה"ל.

צריך ישיבת אבל של הכנסת ושל פורום סגל הפיקוד הכללי של צה"ל, ובה יסקרו את הכישלון על כל רבדיו. וצריך גם ישיבת אבל של הממשלה בקיבוץ בארי או בניר עוז, עם שתי החלטות חשובות: בקשת סליחה ומחילה מהיישובים ומהמשפחות והחלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית בראשות שופט.

ובסוף אנחנו צריכים עוד שני דברים חשובים ודחופים: את כל החטופים בבית ואחריהם את כל האחראים למחדל בבית. כי יותר מזה אנחנו לא צריכים.

וזה קל, פשוט, לא יקר, לא מעורר מחלוקת. פשטות וצניעות.

4

מאז ראשית המלחמה סירבתי להזמנות  לסייר ביישובי העוטף החרבים והנטושים, סירבתי לסייר בתוך הבתים שהפכו למשרפות ולמלכודות מוות ובמיגוניות שהפכו למשחטות. יש לי ביישובים הללו לא מעט חברים ומכרים. חלקם נרצחו, אחד מהם בשבי חמאס ואחרים עוד מעט שנה במלונות או בדיור זמני.

השבוע, לראשונה, הגעתי לבקר בניר עוז, הקיבוץ שחטף את המכה הקשה ביותר – כל אדם רביעי מיושביו נרצח או נחטף. הגעתי לשם עם "פורום החירום הלאומי" לכנס בקריאה לשחרור החטופים. את הכנס פתחה אסנת פרי יו"ר הקיבוץ, אלמנתו של חיים פרי ז"ל שגופתו חולצה יום למחרת מח'אן יונס. היא סיפרה למאות המשתתפים: ראשי משק, כלכלה וביטחון, רבנים ואחרים כי ראש הממשלה נתניהו מעולם לא ביקר בניר עוז ולא נפגש עם החברים שנותרו. "בוא לניר עוז להתבונן בכישלון בעיניים. זה הגראונד־זירו שלנו". סוג של קריאה באפלה.

אסנת פרי הציגה גם כאב גדול וסיפרה שלא כולם יחזרו לניר עוז, אבל הציבה גם חזון, הבטיחה שניר עוז תהיה סמל לתקומה וציטטה את מאיר יערי ז"ל, מייסד הקיבוץ הארצי של השומר הצעיר: "לא עייפי דרך אם כי מחפשי נתיב". ואני הקשבתי לה והייתי כל כך גאה שאני משתייך לתנועה של אנשים כמותה.

יצאתי לסיור בין הבתים השרופים, בהם ביתו של חברי ל"על המשמר", עודד ליפשיץ, שחטוף בעזה. צירפתי אליי שני חברים קרובים. לבד לא הייתי עומד בזה. זה היה ביקור במחנה אושוויץ בן זמננו. לא פחות.

5

בפאנל שבו נטלתי חלק בכנס בניר עוז, שאל אותי המנחה מה הייתי מייעץ לנתניהו לו הייתי יועצו האסטרטגי או הפוליטי. הקדמתי ואמרתי שלמיטב ידיעתי, נתניהו לא הקשיב באמת אף פעם לשום יועץ חוץ מלארתור פינקלשטיין ז"ל, אבל שמתי נפשי בכפי ואמרתי כי הייתי מייעץ לו את המתווה הבא: בצע עסקת חטופים מיטבית בהקדם, תקדם נוכחות פלסטינית לניהול אזרחי ברצועת עזה ללא חמאס וללא עבאס (מוחמד דחלאן וסלאם פיאד למשל) ושמור על חופש פעולה ביטחוני ברצועה לסיכול טרור. נסה לקדם דיאלוג עם סעודיה, גם עם ממשל ביידן־האריס (לא נורא אם דונלד טראמפ יכעס). בנובמבר הקרוב, עם פתיחת מושב הכנסת, תקדים את בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר ותודיע על פיזור הכנסת ובחירות בפברואר 2025. כך גם לא תוכל להעיד במשפט שלך בדצמבר 2024, בעיצומו של קמפיין פוליטי. דאג לכך שיהיה לחץ ציבורי לביטול החרמות ולהתחייבות של כולם לכבד את תוצאות הבחירות; תודה ציבורית בחולשות שלך ותבליט את היתרונות מול האתגרים של ישראל; תתחייב לקואליציה ציונית רחבה ותנסה לנצח. החלופות שלך גרועות יותר.

כשסיימתי, הבעתי תקווה שלא יקשיב לי, למעט בעניין השבת החטופים, כי הוא צריך ללכת רק למקום אחד – הביתה.

6

עד כמה קהו החושים ואבדה הבושה – ניתן היה ללמוד מתגובה קצרה של לשכת ראש הממשלה השבוע לידיעה שפרסם גיא פלג על התנגדות היועצת המשפטית לשיפוץ ואיטום הווילה של נתניהו בקיסריה, על פי בקשת הגברת בהיקף של עד 600 אלף שקל, בנוסף לדרישה לשיפוץ הבריכה. אחד הנימוקים: "ראש הממשלה עלול להתחלק בבית". בתגובה לידיעה מסרה הלשכה כי "אוצר המדינה נושא בהוצאות הנדרשות במעונות ראש הממשלה".

ואני רוצה להתעכב על המונח "מעונות ראש הממשלה". לא היה כדבר הזה בתולדות ישראל! מנחם בגין, יצחק שמיר, יצחק רבין ושמעון פרס גרו בדירות בבתים משותפים, דוד בן־גוריון בבית רגיל ובצריף בנגב, לאהוד אולמרט היו דירות, אך המדינה שילמה על בלפור. כך גם לברק.

לנפתלי בנט לא היה בלפור והוא גר ברעננה. יאיר לפיד גר בדירה קטנה מול בלפור, וכעת מדובר רשמית ב"מעונות ראש הממשלה". יש ארבעה כאלה: בלפור, רחוב עזה, רחוב הפורצים וקיסריה. את כולם מממנת המדינה על פי אישור ועדת הכספים מחודש פברואר השנה. נציב שירות המדינה גם אייש אותם באופן תקדימי בלמעלה מעשרה עובדים שמשרתים את "המעונות".

וכל זה כשמדינת ישראל בעיצומה של מלחמה קשה וכואבת עם עשרות אלפי פליטים ובירושלים. אין כל גבול לבושה. ושומרי הסף עושים מאמץ לבלום או מתיישרים – והכנסת חורקת שיניים ומאשרת את השבחת הנכסים הפרטיים על חשבון הציבור.

והמסקנה שלי היא פשוטה וברורה: מדינת ישראל הפסיקה לאכוף את החוק למניעת גידול חזירים בישראל. הכל כשר.

7

צה"ל נדרש להימתח עד לקצה בסדיר ובמילואים. לא עוד סוד מדינה כמוס לומר שאין די חיילים כדי לאייש את כל העמדות בכל המשמרות, בכל הגבולות (ומעבר להם) בים, באוויר וביבשה. אפילו ראש הממשלה נתניהו יודע ומבין את זה, עד כדי כך שהכין אותנו לכך שייתכן ונצטרך "להילחם בציפורניים".

בפועל, צה"ל זקוק בבהילות לעוד עשרת אלפים חיילי חובה. שיעור הגיוס בקרב המגזר החילוני עומד על 90%, והחרדים הם המקור היחידי שנותר כפוטנציאל לצבא שנדרש לגודש משימות שכזה, עם כמות לא מבוטלת של חללים ופצועים שספג בשנה האחרונה.