בין חללים בעזה לפוליטיקאים מנותקים – דווקא גדי מוזס נתן לי תקווה | אבי בניהו

שעיר לעזאזל

ככל שהשרים תוקפים את הרמטכ״ל איל זמיר וככל שהממשלה מנסה לחוקק חוק שרמטכ"ל ומקביליו יהיו ״משרות אמון״ (שם נרדף למינויים פוליטים) כך עליכם להבין שיש לנו רמטכ״ל מצוין.

רא״ל זמיר לא בא להם טוב בעין, לא מקבל רמזים, קריצות ועיגולי פינות, לא מתקפל מגיוס חרדים, לא זורם עם ההזיות בעזה ולא עם העובדה שלא שאלו אותו לפני שלקחו לו אלוף מהמטכ״ל, שמדבר בנחישות, שלא מרפה מהחטופים, שמשיב לשרים שתוקפים את צה״ל גם בישיבות וגם בתקשורת ודואג לשלמות צה״ל וביטחון המדינה יותר מלשלמות הקואליציה. אז מי לעזאזל צריך רמטכ״ל כזה?

לעג לרש

על גודל האטימות ועל עוצמת הנתק אני מבקש לדבר אליכם. אתחיל בחבר הקבינט הבכיר, שר האוצר והשר במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', שתועד רוקד ומפזז בהופעה של הזמר החרדי אברהם פריד בבריכת הסולטן בירושלים, מרחק קצר מהר הרצל – בשעה שחמשת בני תורה, שהיו לנחשונים במחנם, התגייסו לצה"ל ונפלו כמה שעות קודם לכן במארב חמאס בבית חאנון.

צריך רמה גבוהה מאוד של נתק ואטימות כדי שיניעו את רגליו של חבר קבינט ביום ארור שכזה אל מעגל הרוקדים והמפזזים, תוך התעלמות מהכאב והשכול שפקד קהילות שלמות, ישיבות, גדוד שלם של משרתים חרדים ואומה שלמה שקמה בכל בוקר ל"הותר לפרסום".

ואין ליד השר הזה אף מנכ"ל ואף עוזר ואף יועץ שיגיד לו: "לא, אדוני השר. אתה משנה תוכניות. הודענו למארגנים שאתה, כמו ראש עיריית ירושלים משה לאון, לא תוכל להשתתף באירוע, כמה מאות מטרים מהר הרצל. במקום, אנחנו מארגנים לך ולחברים תפילה לילית מיוחדת בכותל המערבי לעילוי נשמת הנופלים ולהצלחת ביקורו של ראש הממשלה בוושינגטון ולשיבת החטופים". מקורביו מיהרו להסביר שדווקא השירה והריקוד הם במקום בערב הזה ומבטאים עוצמה ורוח איתנה. אני לא מקבל זאת.

אבל סמוטריץ' לא מתפלל להצלחת ביקור נתניהו. כמו רבים וטובים, גם אני תוהה היכן מסתתרת הציונות הדתית של זבולון המר וזבולון אורלב, של יהודה בן מאיר ושל יצחק לוי? יש לי חברים רבים וטובים שחשים כהומלסים פוליטיים. הם ברעננה, בפתח תקווה, בגבעת שמואל ובירושלים, הם בהושעיה ובאפרת, בעפרה, בקיבוץ הדתי וברמת הגולן. כולם אנשי ימין מובהקים וטובי לב, והם מחכים לנפתלי בנט ולרשימה שיציג ולשותפיו, בתקווה שימצאו בה את ביתם הפוליטי שיחזיר להם את גאוות ההשתייכות לציונות הדתית המפוארת, את התקווה ואת הכבוד.

עוצמה יהודית

על עוצמת הנתק והאטימות מלמד גם גדי מוזס מניר עוז, שהוא בעיניי כיום המגדלור של הציונות שלאחר הטבח. בן 81, לאחר מאות ימים בשבי חמאס, שאיבד את בת זוגו ואת חבריו מייסדי הקיבוץ, אך לא איבד תקווה. שלא מוכן לחיות ב"קיבוץ אנכי" בקריית גת – וחזר מיד לניר עוז ולאדמתו, לגדל ירקות ולהוציא לחם מן הארץ.

בגלי צה"ל סיפר השבוע מוזס על הקשיים הכבדים שמערימה הממשלה על השיקום הקהילתי, על כך שאין לה ולמנהלת תקומה כל בעיה לממן לו עוד ועוד טיפולים פסיכולוגיים ככל שיידרש (והוא לא צריך, במקרה שלו), אבל הם לא מוכנים ולא יכולים להבין למה צריך לבנות מחדש את המטבח ואת חדר האוכל בקיבוץ, ומדוע החברים לא יכולים לאכול בביתם.

אין בממשלה הזאת הבנה במה שנוגע לקיבוץ, לקהילה ולמרכזיותו של חדר האוכל והמועדון לחבר במקום כמו ניר עוז. הם כן מבינים שם בממשלה בחדרי אוכל בכוללים, בישיבות ובהזרמת תקציבים לצאן מרעיתם. מוזס מספר את מה שאנחנו כבר יודעים, שהממשלה לא מוכנה לתקצב את מלוא הסכומים הנדרשים לשיקום החברים, הקהילה וענפי החקלאות.

זהו קרב בין הציונות לבין הפקידות, בין השליחות הלאומית בספר ולאורך הגבולות לבין הבירוקרטיה. בין מוציאי הלחם מן הארץ, הפלאחים, הרפתנים, הנוטעים והלולנים, לבין מה שנותר מהשירות הציבורי שלנו, שנשלט על ידי פוליטיקאים שהקשב שלהם מופנה לאזורים אחרים של הארץ, לא בנגב המערבי ולא בגליל.

אבל אני מכיר את אנשי ניר עוז ואת המוטו שאימצו מדברי מאיר יערי ז"ל: "לא עייפי דרך, אם כי מפלסי נתיב". ניר עוז קום יקום מחדש – חזק, כואב וגאה. עם הממשלה הזאת או בלעדיה…

להפקיר את המופקרים

אני פוגש הרבה ממשפחות החטופים. אני מתבונן בקמטים הנחרשים במצחם, בייאוש המאיים להתגבר על התקווה, בחיים שלהם שהשתנו בבוקר 7 באוקטובר – ומעריץ אותם. את האבות, את האמהות, את האחים והאחיות ואת הילדים. של החיים, של המתים, של אלה ששבו הביתה ולא מרפים. אני מביט בהם ומשתאה.

בשנתיים האחרונות הם עברו בעל כורחם השתלמות ביחסים בינלאומיים, במשפטים, בתקשורת, במנהל ציבורי, במדעי המדינה, בפסיכולוגיה ובמדעי ההתנהגות. הם הפכו בעל כורחם ללוחמים ולוחמות מול שרים ושרות שליבם אינו במקום הנכון, ולמרות זאת הן שומרות על תקווה ואמונה באופן מעורר הערצה. המשפחות הללו נותנות לי ולנו שיעור ענק – ועל כן ראויות להערצה.

לא קלה דרכינו

הרבה קושי יש כאן כעת. הרבה תחומים מצויים בתנאי חוסר ובמגבלות של מלחמה, והאתגרים הם קשים מאוד. ובתוך זה, אני רוצה לומר מילה טובה למערכת הבריאות הציבורית שלנו. אני חושב שאין כמוה בעולם, לא בבתי החולים המפוארים ולא בעושר, אלא בהון האנושי המדהים, בתחושת השליחות, במסירות, במקצועיות ובאחריות.

ראינו את זה במלחמה, בהיערכות מדהימה של פריסת מיטות לאלפי נפגעים שהיו אז בצפי, בהורדת מחלקות שלמות למרתפים בבתי חולים ובבתים חולים סיעודיים ובפעילות הרואית של המערכת כולה מול פצועי המלחמה הלוחמים מדרום ומצפון ומנפילות הטילים מאיראן.

מדובר בשותפות גורל, ערבות הדדית ונאמנות של הרופאות והרופאים, האחיות והאחים, של קופות החולים ושל משרד הבריאות וצוותו – כלפי אזרחי ישראל. יש שם מחסור רב ועוד בעיות, אבל הרשו לי לומר שמערכת הבריאות שלנו, למרות כל הפערים, עודנה "שמורת טבע", אשר מסיבה לנו גאווה גדולה. תודה!

ממשיך לנסוע

כשקיבלתי "הזמנה" לקורס נהיגה מונעת, לאחר שצברתי יותר מדי נקודות, הרהרתי באפשרות להמיר את כאב הראש הזה בחלופת מעצר של יומיים־שלושה עם ספר טוב או שניים וקצת מנוחה מהסלולרי. לצערי, אין דרך כזו – ושבועות אחר כך מצאתי את עצמי נכנס לכיתה בבית הספר בחולון.

החוויה מורכבת, אבל האמת היא שהיה חשוב וטוב, וגם למדתי כמה דברים חדשים שלא ידעתי – לא מעט בזכות המנחה רותי פלדבלום, שהעבירה את ההשתלמות בצורת שיח ולא כהרצאה משעממת, ועשתה זאת בכישרון ובתחושת שליחות.

אבל אני לא כאן רק בשביל דברים טובים. בעוד רוב "המשתלמים" הגיעו בגלל שימוש בסלולרי בנהיגה, אין בחוברת הקורס שמחלקת רשות הרישוי אף התייחסות מרתיעה לנגע היסח הדעת בסלולרי וגם לא לנושא הנת"צים – מהסיבה שהיא עודכנה לאחרונה ב־2017. כדאי לשים לב לזה…

שנהיה טובים וראויים, שבת שלום.