בין השמפניה והבקלאוות, אסור לנו לאבד קשר עין עם היעדים שלנו

ממשלה ציונית רחבה היא, למרות הכל, צו השעה. העסק במזרח התיכון לא ייפתר רק בכוח, ולכן תידרש תבונה מדינית. אסור להיקלע לשיכרון כוח ולהסתחרר מהצלחות. ומה אני מאחל לכולנו לשנה החדשה

1.

בלבנון, בדיוק כמו ברצועת עזה, הממשלה וצה״ל רכשו לאורך שנים זמן ושקט במחיר מופקע ובריבית נשך; וכעת אנחנו בקופה. משלמים. ‏ברצועת עזה – במחיר דמים כבד. ‏בלבנון, פחות.

אם חיזבאללה לא היה מצטרף לחמאס ויורה לגליל ואם צה״ל לא היה מפנה את התושבים ומתקשה להחזירם – האיום הנוראי היה ממתין לשעת כושר, לטבח בגבול הצפון ולכיבוש ישובים ונטילת בני ערובה.

היה לנו מזל ואנחנו כעת במלחמת "אין ברירה", צודקת ומוצדקת, בצפון. רק אנא, אסור לנו להסתחרר, אסור לנו להתלהב, בטח  לא להתנהל בשיכרון כח ולא להציב מטרות אחרות, שאינן החזרת התושבים הביתה בביטחון.

אני מקווה שאנחנו לא הולכים להחליף משטר בלבנון ולא לשחרר את העם הלבנוני מאימת חיזבאללה. מהכוס הזו לגמנו עד תום. אם נתנהל נכון בלחימה ובמנגנון היציאה, נשיג את היעד.

יום הזיכרון לטבח הנורא בתולדותינו ב־7 באוקטובר, יצוין השנה בעיצומם של הימים הנוראים בין ראש השנה ליום הכיפורים, בימים של חשבון נפש אישי ולאומי – ויש צורך בהרבה מזה ומזה.

בינתיים, מתנהלת ישראל בין סקנדל לפסטיבל. בין הטראומה הגדולה והכישלון הענק והמחפיר, לצהלות שמחה על הצלחות מודיעיניות ומבצעיות. בין אבלות לאומית וקהילתית, לבין פתיחת בקבוקי שמפניה וחלוקת בקלאוות בחלק מהאולפנים.

הפער מטלטל – איזהו צה"ל האמיתי? זה של 7 באוקטובר, שלא השכיל לזהות את מתקפת הרצח של חמאס? שהפקיר את התושבים בקיבוצים, במושבים ובערים במשך שעות? או צה"ל של ההצלחות המבצעיות הגדולות בשנה האחרונה בעזה ובשבועות האחרונים בלבנון? הפער הזה מטריף את הדעת, לא נותן מנוח ומתסכל.

ישראל נכנסה למלחמת חרבות ברזל בדרך המשפילה והקשה ביותר. מאז המלחמה מתנהלת בשבע חזיתות, ברבדים שונים, והיא צפויה להיות רב־שנתית.

2.

ערב השנה החדשה, ישראל עודנה במלחמה עם אלפי נרצחים ונופלים, עם 101 חטופים חיים ומתים במנהרות חמאס בעזה, עם 100 אלף עקורים מבתיהם, עם אלפי פצועים בגוף ורבבות פגועים בנפש, עם חיילי מילואים שעברו 200 ימים בצבא, עם עסקים קורסים, עם דירוג אשראי נמוך ועם אתגרים גדולים. כל זאת כשברקע בחירות קרובות בארה"ב ומלחמה פנימית קשה בישראל. אם לא נהיה חזקים ומאוחדים, לא ננצח – ואנחנו לא יכולים שלא לנצח. אין לנו לאן ללכת.

"הרתעה" היא מושג חמקמק. רוכשים אותה במשך שנים ומאבדים אותה בדקה אחת, כמו לפני שנה בשבת בבוקר. בדרך כלל אתה יודע שאיבדת אותה ושהיא קרסה – רק שנייה אחרי ולא לפני.

ישראל רוכשת כעת מחדש את ההרתעה שלה ברחבי המזרח התיכון בקצב מטורף וחסר תקדים. זה החל בליל היירוטים של מאות טילים ורחפנים מאיראן לישראל, נמשך בהישגים ברצועת עזה, במבצע ארנון לשחרור חטופים, בסיכולים הממוקדים של הבכירים באיראן, בלבנון ובעזה, בתקיפות בנמל חודיידה בתימן ובהריגתה של כל צמרת חיזבאללה ברובע דאחייה ובראשה הריגתו של נסראללה.

הפעולות הללו מעוררות השתאות ברחבי העולם בקרב צבאות, ראשי מערכות ביון, ממשלים ומפיקי קולנוע. את ההרתעה צריך לתחזק. היא דורשת מעקב, מדדים ותחזוקה, שבדרך כלל יידע עליה האויב יותר מאשר אזרחי ישראל.

בערב ראש השנה, לצד הביקורת הקשה כלפי ראשי הדרג המדיני והצבאי על מחדלם הענק ב־7 באוקטובר, לצד הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית ולמימוש אחריותם והתפטרותם – צריך גם למחוא כף על ההישגים.

החל מראש הממשלה, דרך שר הביטחון ועד לרמטכ"ל, ראשי הארגונים והזרועות. בעיניי הם מצויים בסוג של "עבודות שירות", כדי להחזיר את חובם לחברה ולציבור. נריע על ההישגים ונדרוש אחריות על המחדלים, אם מישהו מהם מצפה שהזמן ירפא וישכיח – נצטרך לדאוג שזה לא יקרה.

3.

אני רוצה להזהיר משיכרון הכוח, מהביטחון העצמי המופרז ומפני התבשמות יתר מההצלחות המודיעיניות והמבצעיות האחרונות. אסור לנו להתמכר לסיכולים ממוקדים, ואסור לנו לאבד קשר עין עם היעדים שלנו: השבת החטופים, מיטוט חמאס והשבת תושבי הצפון לבתיהם. אנחנו גם צריכים לטפל באיומים שבאים מסוריה, מתימן ומעיראק ואכן עושים זאת, אבל החשש שלי הוא שככל שהמלחמה מיטיבה עם הפוליטיקאים ועם ראש הממשלה, הוא עלול להתאהב בה ולהתמכר לה – כמו בקזינו.

בנימין נתניהו ידוע כמי שבורח ממלחמות ומעימותים. כשהייתי כותב או אומר באולפנים לחיוב שנתניהו הוא "הססן בהפעלת כוח צבאי", הוא היה מתקשר ומתקן אותי שהוא "אחראי בהפעלת כוח. לא הססן". "האחריות" הזאת הייתה בחלקה טובה לישראל ובחלקה הדרומי בעזה – הרבה פחות.

המלחמה הזאת, שנכפתה על נתניהו ועלינו, היא מלחמת אין ברירה, צודקת ומוצדקת, אבל אני חושש שנתניהו לא מנוסה ב"סיום מלחמות", במנגנוני יציאה, במעבר מעוצמה צבאית לתבונה מדינית. העסק במזרח התיכון לא ייפתר רק בכוח. תידרש ארכיטקטורה אזורית ובינלאומית לסדר חדש במזרח התיכון.

רבים בתוכנו מתלהבים מהעובדה שאיראן וחיזבאללה לא מגיבים ולא יורים, ואני אומר לכם: הם בהלם. הם יקברו את המתים, ימנו מחליפים, יחשבו מסלול מחדש ויגיבו, כאן או ברחבי העולם. אין לזלזל, לא ביכולות של איראן ולא במה שנותר לחיזבאללה ובטח לא בכוח המשותף של ציר הרשע.

אנא היזהרו משיכרון הכוח, מההתלהבות, מהשמפניות ומאלבומי ניצחון מוקדמים. אנחנו לא שם. יש לנו הישגים רבים, אבל הרבה יותר אתגרים קשים לפנינו.

4.

את הטור הזה אני כותב ביום שני. עד שתקראו אותו, בוודאי יהיו חדשות רבות, בעיקר בכל הקשור לכניסת צה"ל לתמרון יבשתי בלבנון.
לנוכח האתגרים הביטחוניים, הכלכליים, המדיניים והחברתיים שניצבים בפנינו, מתבקשת ממשלת אחדות רחבה ואמיתית של כלל הסיעות הציוניות כדי לעזור למדינה, לביטחונה ולכלכלתה.

כן, אני יודע שנתניהו לא מקיים סיכומים, מועל באמון ומנצל את רצונם הטוב של שותפיו כדי להשמיד אותם, אבל זה מה שיש ועם זה אנחנו צריכים לנצח. אני באמת חושב, לאחר לא מעט חיבוטי נפש, שזהו צו השעה, שצריך לשלב ידיים. אני רחוק מלהשוות את נתניהו לצ'רצ'יל, אבל ייתכן שצריך לאפשר לו לנהל את המערכה עם ממשלה רחבה, פיקוח ושותפות, ובסיומה לפרוש ולאפשר לצוות חדש ואחר לשקם את המדינה ולהרים אותה מההריסות.

לדעתי אפשר וניתן להגיע להסכמות רחבות. זה מתבקש במלחמה הזאת. להרחיק את הקיצונים מעמדות השפעה מסוכנות, לגאול את נתניהו מתלותו בבצלאל סמוטריץ' ובאיתמר בן גביר ולגאול את ישראל מהמצר. לא עת לחרמות היא, אלא עת לשילוב ידיים ולמאמץ לאומי משותף. כן, אני יודע ומכיר את הכל ובכל זאת – זו דעתי על סמך הבנתי את גודל האתגרים והסכנות.

5.

אין תפילה וכמיהה גדולה יותר בערב ראש השנה החדשה מאשר שנהיה חזקים ומאוחדים. אני מאמין בכל נימי נפשי שזה ייתכן וזה אפשרי. פגשתי בשנה האחרונה אלפי נשים וגברים: הורים שכולים, משפחות חטופים, לוחמים, פצועים, מפונים ובעלי עסקים. כולם זועקים – אחדות. מי שמונעים את האחדות הזאת הם הפוליטיקאים ובראשם נתניהו, אבל צריך לכפות זאת עליהם.

לפני מספר שבועות נקלעתי לבית הקברות בזכרון יעקב. הסתובבתי בין קברותיהם של אהרן אהרנסון ומייסדי מחתרת ניל"י, בין קברי מייסדים איכרים, לוחמים ומפקדים, אנשי סוד וסתר שנפלו בניכר על משמרתם, ותינוקות שנרצחו בפרעות או נספו במגיפות. הרגשתי כמה אנחנו חייבים להם – לבוני המדינה ומגיניה – כמה אנחנו צריכים לבקש מהם סליחה על מה שאנחנו מעוללים לעצמנו ולחלומם ולמורשתם.

שם, בין הקברים של המושבה הוותיקה, הבנתי שאנחנו ואולי גם אני, לא בסדר. אנחנו צריכים להשתדל יותר, לעשות יותר ולהשיג יותר. ביחד.

6.

אמיר נאמן, החתן שלי, כבר מאות ימים במילואים בצפון. השבוע כתב להם מפקד החטיבה שמגייס אותם פעם נוספת: "בשנה האחרונה דרשנו מכם ומהמשפחות שלכם הרבה מאוד, מעל ומעבר לסביר שניתן לדרוש מאזרחים. אבל לצערי, אם תביטו לאחור, תגלו שאין מי שיחליף אותנו. המשימה בצפון היא שלנו". והם התייצבו שוב. כולם.

צאו לשלום למשימותיכם, שמרו על המדינה ועל עצמכם ושובו הביתה בשלום. מי ייתן שהשנה החדשה אשר מגיעה לה היום, תהא טובה מקודמתה ושנדע בשורות טובות והשבת החטופים והצלחות ואחדות וביטחון ובעיקר שנהיה טובים וראויים.
שנה טובה ומבורכת, שבת שלום.