בין הדחוף לחשוב: ישראל חייבת להילחם בטרור מהרצועה וגם להניע מהלך מדיני כולל

יש להתייחס בעירבון מוגבל לביקורת על מוכנות הצבא למלחמה. וגם: למי שייך הרבש"ץ של נירים? מהי המשימה ההיסטורית של הרצוג והפוליטיקאי שמוביל את ההתלהמות בטוויטר.

אבי בניהו | 29/06/2018

1.
בראשית השבוע הפתיע נציב קבילות החיילים האלוף (במיל') יצחק בריק את הכתבים הצבאיים. במסיבת עיתונאים שערך לרגל הגשת הדוח האחרון שהוא מגיש על הפרת זכויות החיילים, הוא הטיל ספק בכשירותו ובמוכנותו של צה"ל למלחמה הבאה, טען לחוסר משמעת ולאיכויות פיקוד ירודות, והציג תמונה שחורה באשר למצבו של הצבא. אלא שלנציב קבילות החיילים אין הכלים, האנשים והסמכות לומר דברים כאלו, וספק אם יש בהם ממש.

בריק, לוחם וקצין שריון ותיק מדור מלחמת יום הכיפורים וצרוב בטראומות ההפתעה והצבא הלא מוכן, בוודאי רצה לקבל קשב לדוח האחרון ולהטביע חותם ומורשת. זו בהחלט זכותו, הוא קרוב לצבא וראוי להקשיב לו. ובכל זאת, אמירות כאלה, שאינן מבוססות ואינן נשענות על כלי ביקורת מקצועיים, אלא על חוות דעתו ופרשנותו ועל סמך דוחות שקרא אדם מנוסה ככל שיהיה – פוגעות שלא בצדק באמון הציבור בצבא, במג"דים ובמ"פים, שקוראים מה חושב עליהם ועל רמתם נציב קבילות החיילים.

אני בטוח שהדאגה למוכנותו של הצבא למלחמה מתחלקת לפחות באופן שווה בין הנציב היוצא בריק לבין הרמטכ"ל, שמעביר את צה"ל אימונים בהיקף שכמוהו לא היה מאז יולי 2000, ושמוציא לפועל תוכנית רב־שנתית מתקדמת לרכש, ליכולות ולאימונים. שגיאות ופערים יש תמיד. סביב שולחן המטה הכללי ישובים יו"ר מודיעין אחד ושני מבקרים (אחד של צה"ל ואחד של מערכת הביטחון). זה התפקיד שלהם. ובנוסף, נכון שהתוכנית הרב־שנתית של צה"ל מתמקדת יותר במודיעין, ברכש מטרות מתחת לקרקע ומעליו, ביכולת הגנת העורף, ביכולות סייבר, בחיל האוויר, בחימושים מדויקים – ופחות בטנקים, בארטילריה וכו'.

לכן הקשיבו לאלוף בריק, אבל בעירבון מוגבל.

2.
את אל"ם קובי הלר, מח"ט הגזרה הדרומית בעוטף עזה, הכרתי כשהיה ראש לשכת האלוף אמיר אשל כראש אגף התכנון. אחר כך הלך להיות מג"ד ומפקד דובדבן, ואת התפקיד הנוכחי הוא ממלא כמעט שנתיים. פגשתי בו בסוף השבוע שעבר לאורך גדר הגבול בשעת תחילת ההפגנות והפרות הסדר. כבר כמה שבועות שהוא לא בבית בסופי השבוע, ורעייתו וששת ילדיו מגיעים לעשות איתו את השבת בבסיס.

השבועות האחרונים של אל"ם הלר ושל מפקדיו ופקודיו נעים במטוטלת בין "הדחוף" לבין "החשוב". הדחוף הוא המאבק בשריפות, בעפיפונים ובבלוני ההליום שהופכים את הדרום האדום לשחור, מסיבים נזקים וגורמים עוגמת נפש לחקלאי הנגב. החשוב הוא הניסיון למנוע את הסבב הצבאי הבא, ובאם ייכפה עלינו – לנהל אותו כהלכה, לשלוט בגובה הלהבות ולנצח, ככל שניתן לנצח בסוג כזה של לחימה.

אל"ם הלר עוסק בו־זמנית בהגנה מפני טרור, שיגורים וחדירות, בחוסן היישובים, בפעילות מודיעין ובפעילות מבצעית בשטח עזה, בגיבוש ובהטמעת תוכניות מבצעיות ליום פקודה ובתיאום עם חיל האוויר, חיל הים, המודיעין והשב"כ. לא חלות עליו כל מגבלות משפטיות או אחרות, למעט ההיגיון המתבקש בניהול הזירה המורכבת והנפיצה, על פי רוח צה"ל וערכיו, הוראות הפתיחה באש והנחיות הדרג המדיני.

תחושת המסוגלות המבצעית גבוהה, הגזרה מוכרת היטב וכמוה הלקחים מהסבבים הקודמים, אבל בעזה כמו בעזה, אתה יודע מתי תיכנס – לעולם לא תדע מתי ואיך תצא! וזהו בדיוק העניין. בטרם תוציא הממשלה את המטוסים מהדת"ק (הדיר התת־קרקעי) ותכניס את האזרחים לממ"ד – כדאי שהיא תהיה מצוידת במדיניות, במנגנון סיום ובתוכנית מדינית – ולו חלקית. שכן את אל"ם הלר וחבריו מלמדים בפו"ם (פיקוד ומטה) ובמב"ל (מכללה לביטחון לאומי) שתכלית הפעילות הצבאית היא להניע מהלך מדיני. בשני הסבבים האחרונים זה לא היה ככה. אולי הפעם זה יקרה, עם טראמפ או בלעדיו.

3.
החקלאים בנגב המערבי הם הסיפור האמיתי והעצוב. מדובר במנהלי אסם התבואה של מדינת ישראל, שפרי עמלם עולה באש. שום סכום כסף לא יפצה על התחושה הנוראית ועל עוגמת הנפש. לפני מספר ימים, לאחר שנכנס לתפקידו, ביקש מפקד פיקוד הדרום האלוף הרצי הלוי ללמוד את סוגיית השריפות והשפעתן. הוא נפגש עם אנשי האבוקדו של כיסופים, ענף מרכזי של הקיבוץ, ועם חקלאי ניר עוז. מול עיניו של האלוף, הגיבורים הללו, בוגרי סיירות ויחידות מובחרות שגופם צרוב בשמש הדרומית, דמעו ובכו, וסיפרו לאלוף את שהם חשים. גם קציני הצבא הזילו דמעה. זר לא יבין זאת.

ביישובי הנגב המערבי ובעוטף אוהבים את הפיקוד הצבאי ומעריכים גם את שר הביטחון ליברמן ואת אנשי משרדו שמרבים לבקר, להקשיב ולהציע פתרונות. הממשלה בכללותה זה כבר סיפור אחר. כך, אגב, היה בעבר גם עם יישובי קו העימות בצפון. הצבא ושר הביטחון – אין, הממשלה – אאוט.

4.
בחודש הבא יוענקו דרגות אלוף לפרקליט הצבאי הראשי תא"ל שרון אפק. לפני מספר שנים, לאחר ששר הביטחון אהוד ברק סירב לאשר את מינויו לפצ"ר וקיווה שישתחרר – הוא נענה להצעת הרמטכ"ל והלך להיות מדריך בכיר במכללה לפיקוד ומטה. השנים הללו היו הכשרה בלתי מבוטלת לתפקיד הפצ"ר בעידן הנוכחי. אפק למד להכיר את הקצונה, את המשימות ואת הדילמות והגיע לתפקידו מוכן בהקשר הזה יותר מכל קודמיו.

בשבוע שעבר בעזה סיפרו לי בהערכה רבה כי אפק מרבה להגיע לשטח, לבוש במדי ב', אוחז נשק בידו. הוא מבקר בקו הגדר, במנהרות, רוכן לצד הצלפים ומתצפת לסיורים, וכל זאת על מנת לוודא שהפקודות והוראות הפתיחה באש עומדות במבחן המציאות ונותנות לדרג המבצעי את דרגות החופש לבצע את משימתו. כך ראוי שיהיה.

בניגוד לחלק מהפרסומים, בין היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לתלמידו וממשיכו שרון אפק – אי אפשר להעביר פקס. השניים מתייעצים, מעבירים מידע וחוות דעת ומנהלים את הזירה הזו בקבינט, בממשלה ובמטכ"ל כמעט ביחד.

5.
כשאני שואל את הרבש"ץ של קיבוץ נירים למי הוא שייך ולמי הוא כפוף, הוא משפיל עיניים ומתבלבל. הוא וחבריו נושאים בתפקיד חשוב ומרכזי בביטחון האזורי – הם אחראים למוכנות, לכשירות ולעמידות הקיבוץ או המושב, הם המקשרים בינו לבין הגדוד והחטיבה, הם הראשונים שמתייצבים בשטח בשעת נפילה, ומכשיר הקשר שלהם פתוח 24/7 והתעבורה בו רבה ומתישה.

בעבר הם היו כפופים לצה"ל, דרך פיקוד העורף, ואחר כך, בגלל קיצוץ תקציבים, העבירו אותם למשרד הביטחון. עכשיו הם שייכים לקיבוץ שמגיש חשבוניות למשרד הביטחון. הנה לכם, הרבש"ץ הוא מעין "עובד קבלן" בחשבונית, שתחושת השייכות וההזדהות שלו לא ברורה ומחבלת בתחושת השליחות ובגאווה. כך גם בצפון. שר הביטחון אביגדור ליברמן והרמטכ"ל איזנקוט חייבים להידרש לנושא ולהסדיר אותו: האם הבית של האנשים היקרים הללו הוא צה"ל או משרד הביטחון?

בגבול הדרום שאלו אותי בשבוע שעבר "בניהו, איך תוכל לעזור לנו?". ואני השבתי: "בדיוק בשביל זה יש לי טור בעיתון".

6.
יצחק הרצוג הוא אומנם "פוליטיקאי", אבל בהחלט לא פוליטיקאי שגרתי. הוא נוהג כפי שנדרש מבן של נשיא ומנכדו של רב ראשי, מתנהל בנימוס בריטי, איננו מתלהם, שומר על כבוד יריבו, לא מנבל את הפה ומנאץ. הוא היה ראש אופוזיציה ממלכתי עד אימה. הוא יודע ליצור קשרים, לנהל מערכות יחסים, לעולם אינו מדליף מפורומים ביטחוניים או מדיניים, לא מפר אמון ונהנה מהערכה אישית גבוהה בציבור. וחוץ מזה, הוא הביא 24 מנדטים לעבודה. כעת הוא עומד להיות ראש הממשלה של העם היהודי. הוא "תפר" את זה בשקט ובסודיות, וחפר "מנהרה" מירושלים אל לב יהדות התפוצות, שבחרה בו פה אחד בניגוד לעמדת נתניהו.

משימותיו חשובות: לחזק את החינוך לזהות יהודית בתפוצות ולצמצם את ההתבוללות בעם היהודי, להחזיר את אמון יהודי ארה"ב בישראל ובממשלה, להעלות לארץ ביחד עם הממשלה בתוכנית חירום משותפת עוד חצי מיליון יהודים בחמש השנים הקרובות, ולרתום את הפדרציות היהודיות, את ארגוני הסטודנטים ואת כלל העולם היהודי למלחמה ברשתות נגד ה־BDS ולמען מדינת ישראל.

בהצלחה, בוז'י.

7.
הלכתי לתיאטרון היהודי־ערבי ביפו לראות את הצגת היחיד של עדי שניר – "ללעוס בזוקה בארון", שזכתה לציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו ב־2014. בכישרון משחק מרשים מספרת עדי את סיפור חייה, כנערה צעירה שהחליטה להיחשף לעולם שמחוץ לחסידות וחזרה בשאלה עם תלאות רבות, צלקות ותחנות ביניים.

שניר (כתבה ומשחקת, יונתן צ'רצ'י ביים), כיום חילונית מוחלטת ואם למשפחה, נוגעת בנקודות כואבות, אך מתבלת אותן בהומור. היא איננה מתלהמת ולא מתחשבנת. היא מכילה את עברה ומסבירה מה מניע חרדים אדוקים כמו אלה שבמשפחתה להתנהל כפי שהם מתנהלים כלפי מי שחלילה עוזב. ההצגה חושפת את החברה החרדית, את המונחים, הסלנג והתרבות באמצעות סיפור תיאטרלי שאיתו היא מופיעה ברחבי הארץ, בקיבוצים, בקרב ועדי עובדים ובאירועים פרטיים בבתים. אני נהניתי וגם השכלתי, ממליץ בחום.

8.
אם אתם לא פעילים בטוויטר, אתם חוסכים מעצמכם שפה ירודה מצד רבים וטובים שמתלהמים כדי לזכות לקשב ולהתבלטות. לצערי הרב, בולט בהם אהוד ברק, בהתקפותיו על ראש הממשלה ועל היועץ המשפטי לממשלה. שוב ושוב אני תמה על הסגנון והבוטות, ומציק לי שהדברים הללו באים מפיו של אדם שהיה רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה. אפשר וצריך לבקר – אבל צריך לשמור על דרך ארץ ודוגמה אישית. ואולי אני מצפה ליותר מדי?

שבת שלום.