בזמן שהתגאה ב"שלל הישגיו": אף אחד לא שם לב לאמירה המסוכנת של נתניהו | אבי בניהו

טראמפ צובר כוח, איראן מאיימת – וכולנו צריכים לקחת נשימה | טראומת החטופים מאחורינו, אבל הפוסט-טראומה עודנה לפנינו | בכנס "גשר לבחירות" בפאפוס נתתי הרצאה שהיו בה יותר שאלות מתשובות

אבי בניהו 30/01/2026

1. לפני הרבה שנים, לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, ראיינתי את הרמטכ"ל רא"ל דן שומרון ז"ל לעיתון ״על המשמר", ושאלתי אותו מהו הלקח המרכזי שלו ממלחמת המפרץ? הוא ענה לי שיש לצה"ל ולו אין־ספור לקחים מהמלחמה במפרץ, מהטילים שנפלו על ישראל ועוד, אבל אני התעקשתי על לקח מרכזי אחד. רא"ל שומרון התקשה, אבל בסוף נכנע לי ואמר: "הלקח המרכזי שלי הוא שזה נחמד להיות מעצמה".

רא"ל שומרון צדק, ואת הלקח שלו אנו חשים כעת מול העיניים שלנו. אף אחד לא יודע אם דונלד טראמפ יחליט לתקוף ולהביא לנפילת המשטר באיראן, או שהוא מנהל דיפלומטיה ציבורית תחת איום צבאי. אף אחד לא יודע מתי יתקוף, אבל יודעים שהוא צובר כוח, שהצבא שלו מנהל תיאומים עם מדינות באזור, ושהדיפלומטים שלו מנהלים מו"מ. אף אחד גם לא יודע אם ישראל תצטרף לתקיפה או לא, ואם לא תתערב – האם תותקף?

מי שבלחץ בינתיים הם לא טראמפ וארה"ב. הם מעצמה. הלחוצים הם אנשי המשטר בטהרן, העם האיראני, הנאנק תחת הסבל המתמשך והטבח ברחובות – ואזרחי ישראל, שלא רגילים שלא להיות תחת סטרס מתמיד. במצב הזה, שיכול להסתיים בתקיפה עוד בטרם יונח הטור הזה על שולחנכם או שלא, אין שום ברירה אלא להשתדל להיות רגועים, לסמוך על צה"ל ועל המוכנות שלו בהגנה ובהתקפה, לנשום עמוק ולהישמע להנחיות פיקוד העורף, אם יינתנו.

אם ארה"ב תתקוף וגם אם ישראל תותקף ותגיב – אנחנו לא צפויים להיקלע למצב שלא היינו בו בעבר ושאיננו מכירים. אולי מדרגה אחת מעל. ולבתי תמר, המתקשרת אליי מדי יום ושואלת "האם זה היום?", אני משיב "אינני יודע, ואני חושב שגם טראמפ עדיין לא יודע". קחו נשימה. ביחד נתאפק, ביחד נתגבר. זוהי השכונה שלנו לטוב ולרע.

2. עם השבתו לקבורה בישראל של רס"ל רן גואילי ז"ל, הסתיימה הטראומה הגדולה של היום שלאחר הטבח הנורא בתולדותינו – החטופים. הושלמה גם אחת ממטרות המלחמה, ואולי הראשית מביניהן – להשיב הביתה את החיים ואת החללים. הטראומה מאחורינו, אבל הפוסט־טראומה עודנה לפנינו.

כמו שנאמר כאן עם הסרת סיכת החטופים מדש הבגד: "הסיכה הוסרה מלוח ליבנו, אבל החור נשאר". ייקח לנו עוד דור או שניים כדי להבין ולהפנים מה קרה לנו ב־7 באוקטובר, בתקופה שלפניו, בבוקרו של היום השחור ובשנתיים שאחרי. אבל במעלה הדרך, בתוך הפרק התנ"כי הזה שאנו חווים, מדינת ישראל, שנצבעה בצהוב ששלט כאן על כל בגד, בכל רחוב וכיכר, נפרדת ממנו ועתידה לחזור לכחול־לבן שלנו, אל הריפוי, השיקום, התקומה, האחדות והמשך המפעל הציוני.

אין לנו שום ברירה אחרת. אנחנו עדיין מוקפים אויבים, יש לנו אתגרים ענקיים בכל תחום, אין לנו כל כך לאן ללכת, וגם איננו רוצים. התהליך החיוני הזה לא יתאפשר בנקל ללא ועדת חקירה ממלכתית ראויה בראשות שופט עליון, ללא מתן מענה לצורכי צה"ל בתחום כוח האדם וללא מערכת בחירות נקייה, שבה ישפוט העם את מנהיגיו.

במסיבת העיתונאים שלו השבוע, שבה התגאה "בשלל הישגיו" ובהשבת כל החטופים כפי שהבטיח (ש־38 מהם נהרגו בשבי), הלכה לאיבוד בתוך שלל אמירותיו של בנימין נתניהו אמירה אחת חשובה: "הדבר האחרון שמדינת ישראל צריכה עכשיו זה בחירות". זוהי בעיניי אמירה מסוכנת, ורלוונטית באם יחוש נתניהו שהסקרים לא מנבאים לו ניצחון ושהנשיאים טראמפ ויצחק הרצוג לא מנפיקים לו חנינה.

כדי לעבור מצהוב בחזרה לכחול־לבן, אנחנו זקוקים לריפוי, שיקום, אחדות ועבודה קשה תחת ממשלה שתשרת את אזרחיה ולא את עצמה. אנחנו זקוקים לבחירות יותר מאי פעם. ובבחירות הללו, כל אזרח ואזרחית מימין ומשמאל, שלא ילכו למלא את חובתם – ייחשבו כמפקירים ובוגדים בילדיהם ובנכדיהם.

3. ובדיוק מהסיבה הזאת התכנסנו השבוע בבית מלון בעיר פאפוס בקפריסין קבוצה של 40 נשים וגברים לריטריט (שלא הייתה בו דקת מנוחה אחת), בנושא הבחירות הקרובות בישראל. מתברר שלא רק אני כל כך מחכה לבחירות וכל כך חושש מפניהן, לא מהתוצאות כמו מהאווירה והשנאה שצפויות ברחובות ובתקשורת, מההטיות, השיבושים וכדומה.

את הכנס, שכותרתו "גשר לבחירות", ארגנה עמותת גשר, שאני נמנה עם עמיתיה, והשתתפו בו אנשי ונשות חינוך, תרבות, שירות ציבורי, ראשי עמותות, תעשייה ותקשורת, חילונים, דתיים וחרדים, משמאל ומימין. כולם חרדים לגורל המדינה, כולם מרגישים שקרה לנו דבר נוראי ושאנחנו במצב פנימי חמור ומסוכן, והשאלות שניצבו במשך שני ימי הסמינר היו: מה עושים? כיצד משפיעים? ואיך עוברים את זה בשלום? מימיני ומשמאלי ישבו מנהיגות ומנהיגים צעירים יחסית, מעורבים, אכפתיים, רודפי טוב וצדק, שמוכנים להירתם ולהשפיע עוד. והשאלה היא: איך?

השאלות היו רבות, התשובות פחות. זה לא קל. התחושה שלי ושלנו הייתה שאם הקבוצה שאיתי – על גווניה ומוצאה ועמדותיה השונות – הייתה מקבלת את המדינה לניהול, היינו מתגברים על המחלוקות, מחפשים את המאוחד, דוחקים הצידה את המפריד ומתרכזים בעיקר, שהוא הביטחון, שיקום האמון במנהיגות, יוקר המחיה, כבוד הדדי והמשך המפעל הציוני. מבלי לפחד כלל – לא מחרדים, לא מערבים ולא מאף אחד – אלא ביחד.
אבל אף אחד לא ממנה אותנו לכלום, וכל אחת ואחד יצא/ה מכאן עם תובנות וקצת תוצרים. באנו ושמענו והתחייבנו לנסות להשפיע, כל אחת ואחד מעמדתו, ולא לאפשר לרכבת הזו לרדת מהמסילה, ואם כבר ירדה – להשיב אותה לפסים.

4. ממני ביקשו לתת מעין הרצאה בנושא "האם תצליח התקשורת למלא את ייעודה במערכת הבחירות?". ניסיתי, אבל הרצאתי הציבה יותר סימני שאלה מתשובות. שאלתי למשל אם יש כיום עיתונאי אחד בישראל, שיהיה מקובל על שני הצדדים, להנחיה של עימות טלוויזיוני – והתקשינו למצוא כזה. שאלתי: מהי תקשורת? מי קובע מהי תקשורת בעידן הטכנולוגיה והרשתות החברתיות? שאלתי מיהו עיתונאי, ומיהו דובר, וכיצד ניתן להבחין ביניהם כשלכל אחד יש מקלדת. שאלתי: האם עין אנושית תדע להבחין בין אמת לשקר, ובין מידע אמין לפייק ניוז?

שאלתי גם מה יהיה נושא הבחירות, ואיזה ערוץ יקבע אותו. האם הנושא יהיה 7 באוקטובר, חוק ההשתמטות ויוקר המחיה? או בג"ץ, הפרקליטות, המשילות ו"החברות" עם טראמפ? שאלתי: האם התקשורת תניע את הציבור לקבל את תוצאות הבחירות, והאם יהיה הבדל בין ערוצי התקשורת? תהיתי אם יישמר החוק על אי־פרסום סקרים ואי־הופעת פוליטיקאים בימים הקרובים למועד הבחירות.האם לשופט העליון ולוועדת הבחירות יהיו שיניים לאכוף את החוק? האם יהיו פריצות לקלפיות? העלמת קלפיות? ובאיזו עוצמה ישובשו הבחירות על ידי מדיניות חוץ וגורמים מבית?

הרצאתי הייתה בשעת ערב מאוחרת, וכל שאני יכול לדווח הוא שיצאתי ממנה כמו יתר המאזינות והמאזינים – עייף ולא מרוצה.

5. אני ממליץ מאוד לגדי איזנקוט, יאיר לפיד, יאיר גולן וראשי מפלגות נוספות להזמין אליהם בהקדם את אלקס ריף לפגישה של שעתיים, ואני מתחייב בפניהם שאלו יהיו מהשעתיים היותר מועילות עבורם. ריף נמצאת איתי בסמינר של גשר.היא מנכ"לית עמותת לובי המיליון, שממוקדת בדוברי הרוסית בישראל, והיא גם משוררת, יזמית ופעילה חברתית, אבל היא ניחנה בעיקר במנהיגות מתפרצת, סמכותית ובוטחת. סיפור חייה מעניין, אבל הנתונים והתובנות ששמעתי ממנה על המצביעים דוברי הרוסית מעניינים כרגע יותר. מתברר ש־80% מדוברי הרוסית מצביעים לליכוד, לליברמן וליש עתיד, שם הם מרגישים שיש להם נציגות ושמדברים איתם ואליהם. כרגע, שליש מדוברי הרוסית לא יודעים למי יצביעו. מעניינים אותם הביטחון, יוקר המחיה וענייני דת ומדינה.

250 אלף עולים הצטרפו אלינו בעשור האחרון – 130 אלף בעקבות המלחמה עם אוקראינה. 50 אלף הם בעלי זכות הצבעה לראשונה. 65% מדוברי הרוסית צורכים מידע מהרשתות החברתיות, 55% חשים שהם אינם רצויים בישראל וכך הלאה. שמעתי את אלקס ריף, גיליתי מנהיגה אמיצה שיש לה יותר תשובות משאלות, ואמרתי לה בפניה ובפני הפורום את שאני אומר לכם: אין למדינת ישראל הלוקסוס שאנשים כמו אלקס ימשיכו לנהל עמותה ולא מדינה.

ואני? בשבועות הקרובים אשתף אתכם עוד במנהיגות ומנהיגים ובמיזמים שפגשתי כאן, שלרוב הם מחוץ לעין הציבורית ועושים עבודת קודש במסירות ובצניעות. בעיניי זוהי זכות להכיר אותם.

6. מתוקף עיסוקיי, אני שוהה לא מעט במלונות בארץ ובעולם, והשבוע למדתי שוב את שידעתי: כל מה שטעים לא בריא, וכל מה שבריא לא טעים; אני חולה על מיץ עגבניות ומרק עגבניות; לעולם לא יהיה לי בבית בקיבוץ הזרם שיש לי במקלחת בבתי המלון.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.

בזמן שהתגאה ב"שלל הישגיו": אף אחד לא שם לב לאמירה המסוכנת של נתניהו | אבי בניהו

0 תגובות

החשבון הוגש: ההתנהלות של ישראל הביאה את האימפריה העות'מאנית לדרום | אבי בניהו

יש אדם אחד בעולם שיודע אם טראמפ יתקוף - קוראים לו דונלד טרמאפ | אבי בניהו