אפשר להעריך איך תיראה הממשלה הבאה, אך ראוי להותיר מקום להפתעות

על חילופי המשמרות בכנסת, הגורמים שיכריעו את מלאכת הרכבת הממשלה, האחריות של אדלשטיין, חלום הבלהות של מערכת הביטחון וכמה מילים בין זיכרון לעצמאות

אבי בניהו    03/05/2019

מלחמת העצבים: ניתן כבר להעריך כיצד תיראה ממשלת נתניהו הבאה, אך מן הראוי להותיר מרחב מסוים להפתעות ולחריגה מהפאזל המובן מאליו.

שלושה גורמי השפעה יצוצו לקראת מיצוי שלב "מלחמת העצבים" ותקופת ההארכה השמורה בחוק להקמת ממשלה: האחד, האם כולנו תחזור אל חיק הליכוד ותקבל שני שרים ועוד נתח במרכז המפלגה, ותאפשר לכחלון להתמקם קרוב לירושת נתניהו לכשתגיע, או שתישאר כסיעה עצמאית; השני, יכולתו של ליברמן, שאצלו "מילה זו מילה", לחיות בממשלה שבה המפלגות החרדיות גדולות ומשפיעות ממנו, אל מול רצונו הטבעי לחזור לתיק הביטחון ולהשפיע בתחום הקליטה, העלייה והשימור האלקטורלי של ישראל ביתנו; וגורם ההשפעה השלישי הוא בתחום כוונותיו האמיתיות של בנימין נתניהו והשאלה אם יותיר פתח להרחבת ממשלתו לאחר פרסום "תוכנית המאה" של טראמפ (שתהיה יותר קשה ויותר מורכבת מאשר חושבים במרכז הליכוד נוכח הפרסומים ערב הבחירות). על פי חלק מהשמועות, נתניהו ינסה לשמור לעצמו את תיק הביטחון ולמנות במשרד שר תחתיו (גלנט או דיכטר) על מנת לשמר את התיק לבני גנץ, אם ייאות להצטרף בהמשך ("נוכח אתגרי השעה והאחריות הלאומית המוטלת על כתפינו…").

מעבר לפעילות השוטפת, בפני נתניהו עומדים שלושה אתגרים מרכזיים בקדנציה הקרובה: ההתמודדות עם השימוע וכתבי האישום הצפויים לו תוך מימוש מרחב החסינות הגדול ביותר שיוכל להשיג, התמודדות עם ארה"ב ומדינות ערב המתונות לאחר פרסום תוכנית טראמפ, וכמובן – הניסיון לפרק את "השוט המונף" על ממשלתו – כחול לבן. בינתיים החל כבר מקורבו נתן אשל בניסיונות לכרסם במפלגה ולגייס "עריקים", ובתוך כך לייצר דימוי שאין מספיק דבק שאוחז את שלוש המפלגות של כחול לבן, ובעיקר את סיעת חוסן לישראל. שלב "מלחמת העצבים החמה" יחל רק לאחר יום העצמאות ושלל הטקסים, אז ינסה נתניהו להשלים את המלאכה ולהיערך למימוש שלושת היעדים שבפניו בתנאים הנוחים לו ביותר.

החברים החדשים

כמה ימים לפני שחברות וחברי הכנסת החדשים והישנים לבשו חג, התקשטו בפרח בדש הבגד וצעדו קוממיות אל מושבי עור הצבי – יצא לי לשבת עם שלושה מהם בתוכנית הבוקר של קשת. היו שם שלושה ח"כים חדשים, נמרצים ומבטיחים: עידן רול (כחול לבן), מיכל שיר (הליכוד) ואופיר סופר (הבית היהודי). הדיון התחיל יפה ומנומס, כולם הבטיחו רמת שיח אחראית, מתונה ולא מתלהמת, ואמרו שהם מודעים לאחריותם הגדולה, לדוגמה האישית וכו'. ואני, תמים שכמותי, בשעת בוקר מוקדמת של יום שישי, הייתי בטוח שכך זה יהיה.

הנה תוך חצי שעה התקשו המנחים יואב לימור וגלית גוטמן להתגבר על הנִצים הטריים, שעוד לפני שנשבעו – החלו להתכתש. אבל שלושתם אנשים טובים וראויים מאוד ומצטרפים לשורת חברות וחברי כנסת חדשים ואיכותיים (ביניהם שניים ממפקדי בעבר – הרמטכ"לים גנץ ואשכנזי, בהצלחה לכם), שיעשירו את השיח ויעשו עבודה טובה.

תודה למי שעזב, ובהצלחה לאדלשטיין

בתוך כך, נפרדנו משורה לא מבוטלת של חברות וחברי כנסת מוכשרים וטובים שנשארו בחוץ, בין שבעקבות החלטה אישית ובין שבשל העובדה שלא נבחרו ולא זכו לאמון הציבור. אזכיר את איילת נחמיאס־ורבין, שעשתה עבודה מצוינת, ואת איתן כבל ורויטל סויד, את עליזה לביא ומירב בן־ארי ומרב מיכאלי, את נפתלי בנט ואיילת שקד, ואת איתן ברושי וענת ברקו ונאוה בוקר ונוספים. מדובר בנבחרת איכותית של נשים וגברים שאחזו ביד טורייה ובאו כל בוקר לעבודה ולמימוש שליחותם וחובתם לציבור, ומן ההגינות והצדק לומר להם תודה.

אני שמח על כך שיו"ר הכנסת יולי אדלשטיין נבחר שוב לתפקיד הרם והנכבד כמעט פה אחד וללא מתנגדים. אדלשטיין, לצד היותו איש פוליטי, מפגין בעשייתו ממלכתיות, אחריות ושיקול דעת, הוא נוהג בשוויון כלפי כלל חברי הכנסת, תומך בהם ומסייע בידם ועושה כל שביכולתו לשמור על מעמדה של הכנסת ועל נגישותה וחיבורה לציבור. עברו כאסיר ציון ומעמדו היום מרגשים. לפניו בקדנציה הזו אתגרים לא פשוטים. ובראשם בלימת גל חקיקה הזויה שצפויה בקרוב והניסיונות לכרסם במרכיבי הדמוקרטיה הישראלית ובגורמי אכיפת החוק ומערכת המשפט. בהצלחה.

הסיוט של מערכת הביטחון

חלום הבלהות שגורם למצחם של ראשי מערכת הביטחון להגיר זיעה בימים אלה הוא "צבע אדום" בתל אביב באמצע "פרסומת הזהב" בשיא הצפייה של האירוויזיון. השבוע ירה הג'יהאד האסלאמי טיל לעבר ישראל, בניסיון לטרפד כל אפשרות להבנות בין ישראל לחמאס. זוהי מגמה ברורה של הארגון שיש לו תמיכה גם בקרב חלקים בתוך חמאס. עזה רותחת ובוערת, והמציאות הופכת קשה מיום ליום עבור התושבים, הארגונים והרשות, שם זוכרים היטב את ההצהרות בישראל על כוונה לגבש וליישם מדיניות חדשה לטיפול ברצועה עם כינון הממשלה החדשה. הם מבקשים להעביר תזכורת.

שורת ימי אזכור שיחולו בקרוב מאתגרים את ישראל ומחייבים מאמצי תיאום, העברת מסרים ואזהרות וכוננות מודיעינית ומבצעית מיוחדת: יום הזיכרון ויום העצמאות, יום הנכבה ויום הנכסה, וכמובן האירוויזיון, עם משלחות ואלפי אורחים מחו"ל.

"מכובדינו מאירופה, במרחק 40 ק"מ מכם בקו אווירי חיים 2.5 מיליון פלסטינים ללא חשמל, מים ותקווה – ואתם שרים לכם בתל אביב". החשש הגדול הוא שאת המסר הזה ינסו הארגונים בעזה להעביר בדרך של ירי, ולו של רקטה בודדת לים מול תל אביב. זה יספיק כדי לעורר פחד, בהלה, הפסקת שידורים והשתלטות של התקשורת, ולזה בדיוק ישראל נערכת כעת באזהרות, בתיאום וגם בהכנת תרחישים ותגובות.

תודה לדודה אסתר

אתם לא מכירים את הדודה שלי, דודה אסתר, שנטמנה השבוע באדמת מושב ניצני עוז, ואני רוצה לספר לכם עליה, ובעיקר לצעירים יותר שבין קוראי: בגיל 14 היא עזבה את משפחתה, משפחת טוויל בחלב שבסוריה, ועלתה לישראל עם מפעל "עליית הנוער", נדדה בין כפר יהושע לכפר ויתקין עד שהתגייסה לנח"ל, שם הכירה את הדוד שלי ניסים סילס, אח של אמא שלי, שממש כמוה עלה כילד מדמשק דרך אותה עליית נוער. אסתר וניסים התחתנו, וביחד עם גרעין של יוצאי סוריה הקימו את מושב הספר ניצני עוז בפאתי טול כרם. אסתר גידלה ארבעה ילדים, תוך שהיא מסייעת בעבודות פרך של המשק החקלאי והיישובי, ותוך התמודדות יומיומית עם איום הפדאיון. יד אחת אחזה במחרשה והשנייה בחרב.

כילד בחופשות אהבתי לנסוע אליהם מיד אליהו ולהתארח במושב. פגשתי שם שני עולמות – אחד קסום ומרתק של המרחב הכפרי, של ריח הרפתות והלולים ורגבי האדמה, והשני, האהוב והמוכר, של האוכל של הדודה, האוכל הסורי שהכרתי מבית סבתא ואמא.

השבוע קברנו את דודה אסתר, שהוכרעה ממחלה קשה, כשהיא מותירה אחריה שבט גדול של ילדים, נכדים, נינים ובני נינים. על קברה ספדתי ואמרתי שאדם צריך ללכת לעולמו לאחר שבנה בית, או שתל עץ, או סלל דרך, ואסתר ז"ל עשתה את כל השלושה בצניעות, במסירות, ובלי לבקש לעצמה דבר. ובזכות נשים כמותה וגברים בני דורה – מדינת ישראל היא נס גלוי ומדינה פורחת.

מרכין ראש

בין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום העצמאות, דרך יום הזיכרון לחללי צה"ל, אני חושב לא מעט שעבור ילדַי ובני דורם – מדינת ישראל היא עובדה קיימת ודבר מובן מאליו. עבור הורי ועבור בני דורי זה היה חלום שמתגשם, עם הבנה מוחלטת שמדינה יהודית ודמוקרטית, עצמאית ומוגנת, איננה דבר מובן כלל ועיקר.

ובשבוע הזה, הדבר הכי חשוב שאנחנו יכולים לעשות כשאנחנו עומדים בצפירות, הוא לזכור את קורבנות השואה ואת חללי צה"ל ומערכות ישראל ולהישבע לעצמנו שנעשה הכל, כל אחד ממקומו וכפי יכולתו, להיות ראויים גם לקורבן הגדול ולמורשתו, וגם לחירות שנרכשה ועודנה בדם בנינו.

שבת שלום.