אם אנו האזרחים לא ניקח אחריות על גורלנו, גם סגר רביעי לא יציל אותנו

החלטות הממשלה נגועות בשיקולים פוליטיים, ואנחנו האזרחים חייבים לקחת אחריות על גורלנו. וגם: הלחץ של נתניהו בא מימין, סערת הגיור, ישראל אינה מבצעת פשעי מלחמה, ועל ספרו החדש של רינו צרור

אבי בניהו 05/03/2021

1

בזמן ש"קמפיין החיסונים" של ראש הממשלה נתניהו מגיע לשיאו עם המסר "ישראל תהיה הראשונה לצאת מהקורונה", מגיע הפרויקטור נחמן אש ומודיע שאנחנו צפויים לסגר רביעי עוד לפני הבחירות. יום קודם לכן היה זה מנכ"ל משרד הבריאות חזי לוי, שטען שההחלטות של הממשלה בתחום הקורונה נגועות בשיקולים פוליטיים. נכון שזה לא חידש דבר, אבל זה די מדכא. להוציא הדלפה פה ושם של ישיבות זום שמשחרר פוליטיקאי בעל אינטרס, רק בעוד 30 שנה נדע כנראה מה היו השיקולים ומה נאמר בפגישות שחוסות תחת צו חיסיון, בהתאם להחלטת נתניהו.

ביום ראשון הקרוב יחזור המשק לשגרה מלאה: מסעדות, בתי מלון, תרבות, שווקים ומערכת החינוך, בכפוף למגבלות התו הירוק. כל אחת ואחד מאיתנו נדרש כעת למשמעת עצמית גבוהה ולאחריות לשלומנו, בריאותנו ובריאות סביבתנו בבית, במקומות העבודה והבילויים. לצד הטענות לתהליך קבלת החלטות קלוקלות של הממשלה, לצד הפוליטיזציה והסחר בבריאות העם – גם לנו האזרחים יש אחריות במלחמה הזאת. אם לא ניקח את גורלנו בידינו, אם נתנהג כאילו שאין מחר, אם נסתער על מוקדי הבילוי והמסיבות ולא נשמור על ריחוק והיגיינה והתו הסגול – גם סגר רביעי לא יציל אותנו.

2

מנכ"ל בית החולים הדסה, זאב רוטשטיין, קבע כי אנשי סגל רפואי שלא התחסנו (יש בסביבות 20% כאלה), לא יורשו להתקרב למטופלים. זוהי החלטה צודקת ומוצדקת, שכן עם כל האי־נוחות מול חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", הדעת איננה נותנת שדווקא רופא או אחות הם שידביקו חולים ואנשי משפחה.

ככל שנוקפים הימים הופכים הבלתי מתחסנים ל"מצורעים", אנשים חוששים לשהות בקרבתם, ובכל דיון או פגישה נשאלת השאלה "האם ומתי עברת חיסון שני?". הלחץ החברתי במשפחות, במקומות העבודה והבילוי הולך ומתהדק. באולפן קשת סיפר לנו פרופ' ארנון אפק מבית חולים שיבא שהנגיף פוגע גם בלב וגם בצעירים. הוא תיאר צעירים ללא תסמינים שפתאום צונחים ומתים לאחר שנגיף הקורונה פגע בלבם.

לכן אני מפציר בכם: לכו להתחסן. החיסון הוא הדבר הטוב והיעיל ביותר שהצליחה האנושות על כלל כוחותיה המדעיים והרפואיים להעמיד נגד הנגיף, והידע כבר נצבר ומוכיח שאכן הוא יעיל. קחו את גורלכם בידיכם, הסבירו לחברים ולבני משפחה והאיצו בהם לעשות זאת. החלופה לחיסון היא כנראה מוות וחולי קשה.

3

נתניהו בלחץ. אילו הדבר היה תלוי בו, הוא היה מחזיר את הגלגל לאחור. רוב הציבור רוצה בהחלפתו, רוב הציבור רואה בו כנושא באחריות לטיפול הכושל בקורונה, ורוב הציבור (על פי סקר חדשות 12) סבור שהמשך הבאת החיסונים לישראל לא תלוי בנתניהו.

לראשונה בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ראש הליכוד מאוים בעיקר מימין, וניסיונותיו לצייר את בנט וסער כ"שמאלנים" או כמי שילכו להיות שותפים בממשלת שמאל בראשות לפיד – נכשלים בזה אחר זה. נתניהו במעשיו, במחדליו ובלגלוגיו (נה, נה, נה, איפה מתחבא לפיד, והלגלוג הנוראי על יפעת שאשא ביטון), דווקא מציל נכון לעכשיו את לפיד, בנט וסער ולא ההפך.

בסוף השבוע שעבר חסמו בנט וסער את קשית המנדטים של נתניהו, שתכנן לעשות בהם שפטים. השניים הודיעו כי לא יישבו בממשלה בראשותו של יאיר לפיד, ובכך מנעו מנתניהו להגדירם כ"שמאלנים".

ובינתיים, בנט מחכה לפרישה של ירון זליכה, ולפיד ממתין לפרישה של גנץ – אך בינתיים נראה שיו"ר כחול לבן מכרסם בקולות העבודה לאחר שהגדיר עצמו כיורשו של רבין, ואילו העבודה מעמידה את מרצ על סף חידלון.

אלו יהיו בחירות מוזרות, עם מפה פוליטית שטרם הכרנו, עם ראש ממשלה שחותר לממשלת חסינות, עם ראש ממשלה חליפי שמתנדנד סביב אחוז החסימה, ועם דור צעיר של מנהיגות (לפיד, סער, בנט ומיכאלי), שנושף בעורפם של הוותיקים והגנרלים ומבקש לרשת אותם.

נתניהו לא יוותר בקלות. הוא יציע תופינים משמעותיים לפוטנציאל העריקים, יציע הרים וגבעות לשותפות קואליציוניות, יוציא ציבור לרחובות ויתפשר על הכל – חוץ מאשר על החסינות

4

היה לילה אחד שבו היה נדמה לי שהתאהבתי בח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה. הוא עמד במשך שעות על הדוכן, ערך פיליבסטר טבול בהומור ושנינות, והרשת שיבחה והיללה אותו. והנה השבוע הכל אבד (לפחות אצלי), כשכינה גיורת במסלול הגיור של צה"ל בתואר המשוקץ "שיקסה".

במשך חודשים צפיתי בחברי האלוף (במיל') ח"כ אלעזר שטרן כשהיה קצין חינוך ראשי וראש אכ"א, פועל בנחישות לממש את חזונו למסלול גיור ידידותי יותר לחיילים וחיילות. המסלול, שאושר והוטמע בצה"ל ואשר אושר בשעתו על ידי "גדולי ישראל" דאז, ובראשם הרב עובדיה יוסף ז"ל, מקפל בתוכו יהדות, עלייה, ציונות, לימוד השפה והתרבות, הכרת שבילי הארץ ונופיה, ונכונות להקרבת חיים למען יחיה העם.

14 אלף חיילים וחיילות עברו ועוברים את המסלול הזה ביודעם (כמו הרבנים שתמכו בכך) שצה"ל הוא "תחנה אחרונה". פרויקט "נתיב" הוא פרויקט לאומי חשוב, וכדאי שדווקא אלה שאינם משרתים בצה"ל, לא ישאפו לנהל אותו.

סא"ל (במיל') יענקל'ה קירש, חבר קיבוץ גת ששימש בעבר כראש מחלקת הביטחון של התנועה הקיבוצית, הזכיר לי השבוע את סיפור נפילתו וקבורתו בשנת 2002 של סגן גרמן רוז'קוב ז"ל, שנפל בקרב עם מחבלים סמוך לחניתה. גרמן, בן לאב יהודי ואם נוצרייה, עלה לישראל כחייל בודד מאוקראינה.

הרבנות לא אישרה לקבור את הלוחם הציוני האמיץ, שזכה לצל"ש על גבורתו, בחלקה הצבאית בבית העלמין בקריית שמונה, והוא נקבר בצד, כשספסל מפריד בינו לבין "היהודים". המשפחה לא הורשתה לקרוא קדיש, ולאחר ההלוויה העצובה קמה התנועה הקיבוצית וערכה טקס לזכרו בקיבוץ חניתה.

את מסלול הגיור בצה"ל צריך לשמור, לטפח ולהרחיב ככל שניתן, ולי ייקח קצת זמן עד שח"כ פינדרוס יזכה שוב לחיבתי.

5

החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג לחקור "פשעי מלחמה" של צה"ל היא פוליטית ומהווה המשך ישיר להחלטות הזויות קודמות של ועדת זכויות האדם של האו"ם נגד ישראל.

ישראל אינה מבצעת פשעי מלחמה, היא אכן שולטת על עם זר בשטחים עד לקבלת החלטות, ובתוך כך נאבקת בטרור אסאלמיסטי קשה. פה ושם, למרבה הצער, ישנן תקלות – לעתים קשות – אולם הן נחקרות ומטופלות ביסודיות גדולה יותר מבכל מדינה אחרת.

בית הדין בהאג לא מצא לנכון לחקור, למשל, פשעי מלחמה בסוריה, בלוב ובסומליה. ולכן ישראל צריכה להפוך את החקירה הזו – באמצעות משרדי החוץ, הביטחון והמשפטים – לחוכא ואטלולא ולכתב אישום נגד חמאס והגורמים הפרו־איראניים הפועלים בשטחים.

מדובר במלחמה על תודעה – שארה"ב כבר מתייצבת לצדנו ובקרוב גם מדינות נוספות – ושבה תינתן גם ליהדות העולם האפשרות להשתתף; והיא גם תחייב אותנו לזכור שממזרח לנו ישנה בעיה פלסטינית שלא הולכת לשום מקום.

6

כבר עשרות שנים שאני מחובר לטקסטים של רינו צרור, עוד מימי "חדשות" ו"העיר", מסרטי הדוקו והספרים. בשנת 2001 לא הסכמתי להיכנס לתפקיד מפקד גלי צה"ל לפני שרינו נעתר לבקשתי להגיש תוכנית שבועית עם חיילת צעירה בשם סיון רהב ולהדריך בקורס הכתבים.

עכשיו אני בפרק הראשון של ספרו החדש, "שם משפחה", וכבר אינני מתאפק ומשתף. במבוא, סדרת מכתבי מופת שכותב הסבא אלפונסו מגנאג'י לבתו אווה בת ה־16, שממנה הוא נפרד ב־1948 בחופי טריפולי בדרכה לאיטליה ומשם לפלשתינה.

אלפונסו, שכבר יודע שבתו מאורסת לבנו של עזרא צרור, מפציר בה במילים שאין יפות מהן לזכור מניין באה, לשמר מסורת ומנהגים, לשמור על קשר עם המשפחה ולהפגין עזרה הדדית, וכמובן – לזכור ולהוקיר את אלוהי אבותינו שבשמיים. "תהיי סלחנית למומו ארוסך ותעזרי לו כמו שאמא שלך נוהגת כלפיי", הוא מפציר בה. הספר הזה הוא כנראה גם זכות וגם חובה, להורים שלנו, לתרבותם ומורשתם, לנו ולילדינו ולבני בנינו.
שבת שלום.