אל־ג'ולאני נחשב לשותף פוטנציאלי בסוריה – ואז הוא שלף סכין קצבים מתחת לחליפה
לאחר שלמדתי על ״שלושת השבועות״ אני שמח שהכנסת יוצאת לפגרה לפני ט׳ באב | הממשלה עוסקת בעצמה ולא בנו | החומוס בדמשק יחכה. ישראל צריכה לבנות עם הדרוזים ״ברית חיים״ | הלוחמים שלנו הם דור אריות
אבי בניהו1.אולי זו הפעם הראשונה בחיי שבה אני מעמיק במשמעות "שלושת השבועות", שהם ימי בין המצרים. תמיד ידעתי שהם שלושת השבועות שבין שבירת החומות לשריפת בית המקדש וחורבן הבית. שאלתי את ChatGPT מה עושים בימים הללו, למעט מנהגי האבלות והצומות וההימנעות משמחות ומנישואים ומאכילת בשר – והוא השיב לי שהימים הללו מיועדים לחשבון נפש, לזיכרון, להפנמה של אסונות לאומיים ולתקווה לגאולה. ובימים הללו, שבהם אנחנו בתוך פרק תנ"כי מטורף שמותיר אבק לפרקים אחרים, אני מוצא עצמי מתחבר לימי בין המצרים יותר מבכל שנה.במובנים מסוימים, החומה סביב האחדות, הממלכתיות, המחויבות לשלטון החוק, הערבות ההדדית בשדה הקרב ועוד – כבר נופצה, ואני מלא תקווה ואמונה שלא נגיע לאבל המוחלט, שהשכל הישר יגבר ושיימנע מאיתנו האסון. התקווה שלי נעוצה בעובדה שמושב הקיץ של הכנסת, שבו מתנחלים שותפיו של בנימין נתניהו לממשלת הימין על בלוטות החרדה הפוליטיות שלו, קודם ל־ט' באב – ולא מעטים בסביבתו מרמזים שהוא ילך אז לעסקת חטופים מיטבית, להפסקת אש בדרך להפסקת המלחמה, להסדרים אזוריים, ואולי גם להקדמת הבחירות, אם הסקרים ישתפרו.בדרך ליעד קרתה לבנימין נתניהו (ולנו) תקלה: אל־ג'ולאני, השותף הפוטנציאלי להסכם עם סוריה, שלף סכין קצבים מתחת לחליפה – ואנשיו טובחים בבני העדה הדרוזית באופן שמחייב את נתניהו ואת ישראל להתערב ואולי להרחיק את ההסכם. בינתיים חטופינו עדיין במנהרות חמאס, ילדינו מתייסרים בעזה, שיירת הנופלים מתארכת, וכמוה שורת המתאבדים. הצבא מבולבל בין שיקולי ביטחון לשיקולים פוליטיים, והממשלה הכי תנ"כית והכי דתית והכי ימנית בתולדות מדינת ישראל לא נצמדת לתנ"ך, לא לרוח היהדות, ולא ללקחי שלושת השבועות (בין המצרים).היא איננה מקיימת חשבון נפש, לא זוכרת – והתקוות שלה נעוצות בשלום הקואליציה, בהמשך השלטון, בבזיזת הקופה ובחוקי השתמטות. אבל תנוח דעתכם, הם יצומו בימי הצום, ונתניהו אף עשוי להגיע שוב לכותל.2.מדינת ישראל חייבת להתחיל לבנות עם בני העדה הדרוזית ברית של חיים. הדרוזים הם שותפים מלאים למדינה, לצה"ל ולכוחות הביטחון עוד טרם קום המדינה ועד ימינו, תוך תשלום מחיר דמים כבד וקשה מנשוא. לפיכך זוהי שעת מבחן לשותפות הגורל, ואנחנו חייבים להם את זה. אנחנו חייבים את זה גם לעצמנו.באירועים האחרונים בעיירה א־סווידא ניסתה ישראל להבהיר לאל־ג'ולאני שלא תיתן לו להחביא מתחת לחליפה את סכין הקצבים של דעא"ש. אני מודע למשמעויות. הן אינן פשוטות כלל ועיקר. זוהי למעשה התערבות ב"ענייניה הפנימיים" של מדינה ריבונית, הפעלת כוח צבאי בא־סווידא ובבירה דמשק ותביעה מהשלטון הנוכחי להפסיק את הטבח וההשפלה ולהסיר ידו מהדרוזים. נכון, זה פטרוני, זה חריג – אבל זוהי חובתנו לשותפינו הטובים ביותר, שככל שהיו יותר ויותר טובים אלינו, כך אנחנו היינו פחות אליהם – גם בחוק הלאום המיותר, גם בשילוב במשרדי הממשלה, גם בבנייה והיתרים ועוד.3.ככל שמתארכים ימי המלחמה בעזה, ככל שמתארכת שורת הנופלים והפצועים בגוף ובנפש, אנחנו הולכים ונחשפים גם להיקף החיילים המתאבדים שנפשם לא ידעה מנוח עד כלות. רק בשבוע האחרון התאבדו שלושה, ורביעי ניסה ואולי ניצל. אסור להתבלבל – דור הלוחמים של היום, כפי שהוא מתגלה במלחמה האחרונה, הוא דור של אריות ודור של ניצחון והקרבה ונחישות, אבל הוא גם דור מצולק. זהו דור שמתייצב להמשך חייו בשורות חסרות של מאות רעים שנפלו בקרב ועם אלפי חברים פצועים בגוף ובנפש. זהו דור מצולק, שנושא באפו את ריח הגופות והמוות, את ריח המנהרות ואת מוראות המלחמה לעוד שנים ארוכות.הלוחמים שלנו רואים משפחות שלמות מתות, גופות של ילדים, הרס וחורבן. הם מאבטחים דחפורים שהורסים בתים ותשתיות. והם רק בני 18־19. אנחנו כולנו – מפקדים, הורים וחברים – חייבים להיות מודעים, ערניים, רגישים ותומכים. לאתר מצוקות ולדווח, לתת אוזן קשבת וכתף חמה, לסייע בקבלת טיפול, לעדכן מפקדים במצב חייליהם. אנחנו עדיין בתוך הטראומה של 7 באוקטובר והמלחמה שאחריה, עדיין לא בפוסט־טראומה, והיא תהיה טראומה בין־דורית. אנחנו צפויים לצונמי של בקשות עזרה בתחום בריאות הנפש ומניעת אובדנות. זו משימה כבדה למערכת הצבא, הבריאות ולנו.4.עיר הומניטרית ברצועת עזה תהיה אסון לישראל. היא תתקבל כמחנה "אנצאר 2", היא תהיה פיגוע תקשורתי ומשפטי בינלאומי, מוקד לצרות, ואפילו תקום בתוכה מנהיגות לא בהכרח חיובית לישראל. יהיה גם צורך להפעיל את העיר עם ראש עיר וממונים על בתי חולים, מזון תינוקות, חינוך, ביטחון, מודיעין וכך הלאה. יהיה גם קשה להיפטר מזה. ובכלל, איך לוקחים את עזה, המקום הצפוף ביותר בעולם, ודוחסים אותה על חורבות רפיח?היעד של ישראל בעזה צריך להיות בראש ובראשונה השבת החטופים. בהמשך – פגיעה מרבית בחמאס, ואחר כך – אחריות ביטחונית בלבד כמו שיש בלבנון, עם פרימטר קשיח. מי שלא רוצה שחמאס ישלוט בעזה (ויש על כך הסכמה לאומית רחבה), צריך לדאוג שיהיה גוף אחר פלסטיני שיחליף את חמאס ויקבל אחריות עם מדינות תומכות על שיקומה, על החיים האזרחיים, על השיטור וביטחון הפנים, כאשר ישראל דואגת רק לביטחונה. אין כל אפשרות ריאלית אחרת, אלא אם טראמפ יגשים את חזונו, יביא להגירה בהסכמה ויהפוך את עזה ללאס וגאס.5.אחד הדברים המרכזיים שמפריעים לממשלה הזאת לממש את יעדיה ולמשול על פי הבנתה, הוא החוק. חוקים שחוקקה הכנסת, אשר מגבילים את השרים ומונעים מהם לעשות מה שהם רוצים, לעקוף כל ועדה וכל מכשול, לפטר את מי שהם רוצים וכך הלאה. החוק עומד בדרכם. השבוע אף עברה הצעת חוק שתאפשר לממשלה לפטר בתוך מאה ימים את כל ראשי מערכת הביטחון וראשי המשפט ולהציב תחתם אנשים ב"משרת אמון" (שם נרדף למינויים פוליטיים). הם טוענים שככה זה אפילו בארה"ב, "הדמוקרטיה הכי גדולה בעולם" (זה עדיין נכון?). הם צודקים, אבל אנחנו לא שם. רוצים להיות? תנו לנו את כל "החבילה": חוקה חזקה, שני בתי נבחרים, מורשת של דמוקרטיה, ולא רק מה שנוח לכם.6.ברחובות העיר סטיקרים של "אמא חרדה ואמא חרדית" – על הפער הבלתי נתפס בין אבות ואמהות שלא ישנים בלילות מחשש לדפיקה בדלת, לבין הורים שישנים יחסית בשקט וללא חרדות משדה הקרב. השבוע הגיעה הפארסה המתמשכת הזאת לפיצוץ. בשעה שמוטלות גופותיהם של שלושה לוחמי שריון שנהרגו בעזה, התקיים "דיון חשוב" עם ראש הממשלה, יולי אדלשטיין והסיעות החרדיות על נושא "חוק ההשתמטות". לא ארחיב על כך, נאמר כבר הכל, והכל ידוע וברור. אספר לכם על החיובי, על הנושאים בנטל, על המשרתים עד בלי די.בשבוע שעבר, למרגלות פסלו של אלכסנדר זייד בגבעת שייח' אבריק, בואכה העמק, הוקם "גדוד העמקים" החדש: לוחמים ומפקדים שקיבלו פטור משירות מילואים והתייצבו מחדש בהתנדבות בגילי 45־50 ויותר לגדוד המילואים, שמורכב מאנשי המועצה האזורית שלי מנשה וממועצות נוספות בעמק, לשמור על הבית, לשמור על המדינה ולמלא את השורות החסרות. סיסמת הגדוד: "כאז כן עתה, אנו לך משמרת". הם הטובים, הם החיוביים, הם גיבורי האומה ויקיריה, הם סמל ומופת, ומהם תראו וכך תעשו. תודה לכם.7.בשבת האחרונה הלכתי עם אמא שלי לאה, עם הילדים שלי ועם הנכדים אלמה, יהב ועתי – לבריכה בקיבוץ. הבריכה שופצה, המדשאות הורחבו, אבל הנוף השתנה. ברקע מצפון צצה עיר חדשה, ש"פוצעת" את הנוף הכפרי – העיר חריש: מגדלים ובניינים. ממזרח, היישוב באקה אל־גרבייה התחבר כבר לכפר ג'ת. במגרש החניה של הבריכה, שבו חנו בעבר טרקטורים, ריקשה וג'יפ של הפלחה – חונות כעת מכוניות חשמליות ואחרות מהדור החדש.ובתוך הבריכה: במקום רפתנים, לולנים, עובדי הפלחה, נוטעים, עובדי המטבח והנוי, סדרן העבודה ורכז המשק – מלאה הבריכה באנשי הייטק ובעלי מקצועות חופשיים מקרב בני הקיבוץ ומשפחות נקלטים, שהצטרפו בשנים האחרונות לחברות בקיבוץ והשביחו את הקהילה על כלל התחומים. האם הקיבוץ פחות טוב כתוצאה מזה? ההפך, הרבה יותר טוב: החינוך, התרבות, התשתיות, הביטחון, החגים והמועדים, ואפילו הערבות ההדדית. רוצה לומר: "בדוק וחדש ולא ראה וקדש", זה כנראה דבר טוב. לא רק בקיבוץ, אלא בכל מקום ובכל ארגון.שנהיה טובים וראויים, שבת שלום
0 תגובות