אגלה לכם סוד: נתניהו מעולם לא היה ביביסט כמו העדר שהולך אחריו | אבי בניהו
אל תוכנית טראמפ היינו אמורים להגיע לפני כשנה וחצי – הרבה לפני שהנשיא הצמיד אקדח לרקתו של נתניהו. כעת צו השעה הוא הפסקת המלחמה, תיקון פנימי ותפנית מדינית
אבי בניהו1.ממש באותו אולם נשפים בבית הלבן, עם אותו ראש ממשלה בנימין נתניהו, נכחתי אישית ב־23 באוקטובר 1998, בטקס שבו חתם עם הנשיא ביל קלינטון ועם יאסר ערפאת על הסכמי וואי פלנטיישן. כבר למחרת, במטוס חזרה ארצה מול איומים של אריאל שרון ז"ל לפרק את הממשלה, הבין נתניהו שהוא בצרות פוליטיות. הוא נתקף פאניקה ומוחו החל לקדוח.ואז נוכחתי גם בירושלים, בחדרי הקבינט והממשלה, במחסום ארז ובמקומות נוספים, בדרך העקלקלה והמניפולטיבית שדרכה הצליח נתניהו למסמס ולטרפד את ההסכם שעליו חתם. כאז כן עתה, היה צד שני שסייע לו בכך. אז ערפאת והיום חמאס. נתניהו היום הוא איש אחר, מנהיג יחיד, לא מתייעץ עם איש לבד מרון דרמר ואולי עוד שניים־שלושה, חרד לעתידו המשפטי ומבוקש ברחבי העולם, נתמך בידי מוטציה פוליטית שבנה לצרכיו האישיים, ומכאן מגיע להסכמה על תוכנית נשיא ארה"ב (כמנהג ראשי ממשלות ישראל), רק כשאקדח מוצמד לרקתו.אל התוכנית הזו היינו אמורים להגיע לפני שנה וחצי ולממש הישגים צבאיים ברצועה. אבל אצלנו נתניהו לא הסכים לדון על "היום שאחרי" בעזה. מבחינתו זה היה למעשה דיון על היום שאחרי פירוק ממשלתו. אימוץ "תוכנית טראמפ" כעת נכנס למסורת המוכחת שלפיה "רק הליכוד יכול". תהיה התנגדות מהימין הקשה שחולם על כיבוש, גירוש והתיישבות, ותהיה תמיכה מהמרכז־שמאל ומ־80% מאוכלוסיית המדינה, באופן שיקל על נתניהו להעביר את התוכנית, ולנסות לבנות מורשת אישית של מעצב מזרח תיכון חדש.ואגלה לכם סוד. נתניהו מעולם לא היה ביביסט כמו רוב עדר השוטים הנוהה אחריו. לא ימין קיצוני, לא יהודי שמקיים תרי"ג. הוא באמת אחד מאחרוני המפא"יניקים. ובינתיים, ביום הכיפורים התקיימו תפילות ברחבי המדינה לכך שחמאס יפסול את התוכנית ויסיר מעלינו את "איום הפסקת המלחמה" – מה שיאפשר את המשך הכיבוש, הגירוש וההתנחלות בעזה. אני סומך על היושב במרומים שביום הדין הוא יידע לפסוק מה טוב לעמו.2.את טבח 7 באוקטובר, האסון הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, יהיה בלתי אפשרי להסב ל"ניצחון מוחלט" כפי שמצפה בנימין נתניהו, או להשכיח עם חלוף הזמן כפי שמנבא מקורבו נתן אשל. הטראומה נוגעת ברבבות באופן אישי: מי שנשחט, מי שנחטף, מי שלחם, מי שחילץ, מי שזיהה, מי שהודיע ומלווה משפחות, מי שראה, מי שטיפל, מי שדיווח מגיא ההריגה, ועוד רבים. טראומה בין־דורית, וטרם הייתה לנו דקה לעכל ולהבין את שאירע לנו.את העז הנורא והמר הזה לא ניתן ואסור להפוך למתוק, אבל אפשר, גם אם באיחור ניכר, לנסות למנף הישגים צבאיים רבים שנצברו בסוריה, בלבנון, באיראן ובעזה – לתנופה מדינית שתתחיל מסלול של תיקון פנימי, אזורי ובינלאומי דחוף והכרחי. ישראל זקוקה למינוף הזה, לחזרה לחבר העמים, להנעת ברית אזורית לא רק למלחמה – אלא גם לשיקום ולכלכלה. אנחנו זקוקים לזה כמו אוויר לנשימה, הבנים צריכים לשוב לגבולם, וכמובן החטופים צריכים לחזור הביתה, כשבכל דקה ודקה גורלם הולך ונגזר למוות.אבל גם נתניהו זקוק לזה. הוא מסוג האנשים שמעריכים ספרים והיסטוריה וויקיפדיה, וקרוב לוודאי שחשוב לו שלא להירשם רק כאבי המחדל והחידלון, האחראי על הטבח ועל החורבן – אלא גם כמי שקם כעוף החול מן השבר הגדול, הביא להישגים צבאיים לא מבוטלים, ובעזרתם מביא את האזור ואת מדינות המפרץ, בסיוע הנשיא דונלד טראמפ, לתנופה מדינית, למזרח תיכון חדש, לפתרון של שיקום עזה והרחקת חמאס, לשחרור החטופים ולהפסקת המלחמה. זה ישפר את מצבנו מיידית ואת מצבו בהיסטוריה.שום דבר מאלה לא ילך בקלות: לא סיום המלחמה, לא הכרה בכך שהרשות הפלסטינית תהיה חלק מהפתרון, לא שחרור האסירים הרוצחים ולא היציבות הקואליציונית. אבל אנחנו כבר יודעים שארץ ישראל נקנית בייסורים, ושלנתניהו יש רשת ביטחון להפסקת המלחמה ולהשבת החטופים. אל הפתרון הזה, המתבקש, ההגיוני והדחוף, נתניהו לא יכול להגיע לבדו. גם אם זו נטיית ליבו המוסתרת ותבונתו המדינית, הוא שבוי פוליטית ביד בצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וחלק מחברי הכנסת שלו, שנערכים לפריימריז ודורשים ריבונות ביהודה ושומרון, ביודעם כי זה לא יקרה.חשוב להם שיידעו שהם רצו, שנתניהו הוא "הפחדן", "החששן" ו"ההססן", והם אריות, אמיצים ונחושים. נתניהו זקוק לטראמפ כדי שיכפה עליו תוכנית אזורית כוללת וייתן לו סוכרייה חלקית. אני חושב שטוב שגם רג'פ טאיפ ארדואן הטורקי בעסק. הוא צריך להיות חלק מהסכמה אזורית, משיקום עזה. טורקיה היא מעצמה אזורית חשובה מדי, ועלינו לחתור להסדיר איתה את העניינים ככל שרק ניתן, בלי לוותר על אינטרסים ישראליים ביטחוניים ולאומיים.הפסקת המלחמה בעזה ותפנית מדינית לשיקום הרצועה וסדר אזורי חדש יהוו מנוף גם לנרמול היחסים עם טורקיה וגם להרחבת הסכמי אברהם (אולי בהמשך גם עם סוריה ולבנון, לצד אינדונזיה, סעודיה ואחרות). זה יהיה ארוך, קשה ומורכב, אבל הכרחי – גם לנו, גם למדינה, גם לאזור וגם לנתניהו. זה לא יהיה ניצחון מוחלט. אף פעם לא יהיה כזה אחרי 7 באוקטובר, אבל זה יהיה דבר נכון וחכם שהביאו ההישגים הצבאיים והמודיעיניים וחוסנו של עמנו השכול והמיוסר – אבל הנחוש ומלא התקווה.3.אילת חטפה בשבוע שעבר מהלומה נוספת כשכטב"ם חות'י נחת במרכז מסחרי מלא בישראלים נופשים. גילוי נאות: התאהבתי בעיר ובתושביה, כשניהלתי את המאבק למניעת סגירת שדה דב. ראש הממשלה הבטיח אז שתוקם מיידית "ועדת שרים לענייני אילת" שהוא יעמוד בראשה, ושהעיר תפוצה ותטופח ותשגשג.זה כמובן לא קרה, והאמת היא שהממשלה מזניחה את העיר הזו – עיר אסטרטגית עם גבולות חשובים עם מצרים, ירדן וסעודיה, המהווה את השער הדרומי של ישראל. הממשלה די מתנכלת לחלוצים שהמדינה שלחה לנקודה הדרומית שלה בסוף העולם שמאלה ובוגדת בהם. תמונת מצב חלקית, אילת 2025: הנמל הימי מושבת. שדה התעופה רמון מפהק משעמום. אין רכבת לעיר למרות דיבורים רבים. את שדה דב, שהיה עבור תושבי העיר והבאים בשעריה מעין "תחנה מרכזית", סגרו לטובת כרישי הנדל"ן. אין טיפולי בריאות חיוניים בבית החולים יוספטל.שירותים רבים לא קיימים בעיר, ואין תוכנית אסטרטגית משמעותית של הממשלה לחיזוק העיר והתיירות, המהווה פרנסה עיקרית אל מול תנופת פיתוח אדירה בסיני, בעקבה ובחופי סעודיה. העיר הזו חוותה כמעט מוות כלכלי בקורונה, התמודדה עם צונאמי, שהרס חלק מהחופים, ולאחר טבח 7 באוקטובר קלטו תושביה והמלונות רבבות מפונים חסרי כל מיישובי העוטף לבדם. ללא כל עזרה מהממשלה, בטח לא בשלבים הראשונים.הייתי שם בשבת הראשונה לאחר הטבח, במו עיניי ראיתי. וזוהי בעיניי בגידה של המדינה בעיר הזו ובתושביה הטובים, וזה חייב להשתנות.
4את עברי ורבין הכרתי בצה"ל. הוא קצין שריון שהיה גם ראש לשכתו של האלוף עוזי דיין, והיינו ביחד גם במשלחת השיחות הראשונות עם אש"ף על עזה ויריחו. כשהשתחרר, הלך לעבוד עם שמעון פרס, ובשנים האחרונות הוא נמנה עם המפתחים והמובילים של תחום "האחריות התאגידית" בישראל.מדובר בתפיסה ניהולית שבה מצופה מקברניטי חברות עסקיות במשק לקחת אחריות מעבר לרווחים, גם על צרכים חברתיים של הקהילה, הסביבה והחברה, לצד ערכים ואתיקה בהתנהלות. התחום התחזק בשנים האחרונות, לאור דרישת משקיעים בינלאומיים בחברות ישראליות ודרישות רגולטוריות ומחקרים המלמדים שהעניין מיטיב גם עם העסק והרווחים.ורבין למד את התחום בלונדון, הביא אותו ארצה, והוא פועל להטמעתו. לאחרונה כתב ספר חדש בנושא, "אחריות תאגידית 2:0". גם בעניין הזה החברות הישראליות מקדימות את הממשלה, שם האחריות הזו והאחרת מהם והלאה, שכן לגביהם האחראים והאשמים הם היועמ"שית, בג"ץ, הרמטכ"ל, התקשורת וכל הממשלות שקדמו.5."זיכרון 7.10", שמובילים יניב הגי מבארי ונוספים, הוא פרויקט הנצחה ענק וייחודי, המורכב מאינסוף הודעות וואטסאפ מהבוקר השחור של 7 באוקטובר. הפרויקט מתוכנן להיות מוכן ומונגש לציבור ביום הזיכרון הממלכתי שיתקיים החודש, ב־16 באוקטובר. "יש לנו כבר מיליון הודעות וואטסאפ", מספר לי יניב ומוסיף: "אספנו מאלפי צ'אטים של יהודים ובדואים, של עירונים וקיבוצניקים, של מצילים וניצולים, של מחלצים ומחולצים. הבנו שאם אנחנו לא נספר את הסיפור שלנו עם עובדות ממקור ראשון, מישהו עלול לספר אותו במקומנו".הפרויקט הזה הוא בעיניי הצגה אותנטית של הבוקר השחור ההוא, וכבר החודש חברות, ארגונים ורשויות יוכלו להציג אותו על מסכי ענק במקומות עבודה, בכיכרות, ובכל מקום וזמן. אם אתם רוצים להציג, להקרין ולשתף במקום העבודה או בקהילה, חפשו ברשתות החברתיות "זיכרון 7.10".6.זהירות, מעשה חריג. אני לא נוהג לעשות את זה, בטח לא כאן בטור שלי בעיתון, אבל הפעם אני חש חובה. אני מבקש שתזמינו אותי לתת לכם – בחברה, בכנס, בקיבוץ, במקום העבודה או בעיר – הרצאה ועדות אישית על רצח יצחק רבין ז"ל. אני רוצה לספר לכם, ובעיקר לצעירים, על הרצח, שאותו ראיתי במו עיניי כיועץ הטרי של רבין שעמד שלושה מטרים ממנו. אני רוצה לספר לכם איך שלוש יריות אקדח שינו את חיינו, לתאר לכם את החיוך השטני על פניו של יגאל עמיר אחרי שרבין נפל ארצה, ובעיקר לתאר לכם את הימים והאווירה שקדמו לרצח ומי לדעתי טען את האקדח.אני מבקש שתזמינו אותי (אני אומנם גובה תשלום על הרצאות, ולא יודע כמה אצליח לדחוס, אבל זה לא העיקר הפעם). למה? כי משנה לשנה יותר ויותר צעירים ומבוגרים בטוחים ששמעון פרס רצח את רבין, שהשב"כ הרג אותו, או שהוא בכלל התאבד. כמה מאמינים לקשקוש הזה? כ־30%. ואני נשבעתי שכל עוד נשמה באפי – חובתי לספר בכל מקום ומעל כל במה.7.את שלו ואופיר פגשתי השבוע בחוף המקסים והרגוע של "פארק ליין" בלימסול. שמעתי לצידי, מתחת לשמשיות, עברית. הקשבתי בחוצפה, התרשמתי והתערבתי. שלו אסולין, במקור בת שדרות וכיום מתל אביב, היא רס"ן בקבע בחיל הגנת הגבולות, שהייתה עד לאחרונה מפקדת פלוגה מעורבת. היא יוצאת ללימודים, ומתוכננת למסלול מג"דית.סגן אופיר אליהו תקבל בימים הקרובים דרגת סרן ותפקיד של קצינת לוגיסטיקה בבסיס מרכזי של זרוע היבשה. שמעתי אותן בטלפון מול סניף חב"ד בלימסול, מזמינות בוולט שתי חלות, בקבוק יין ונרות שבת. שאלתי אם הן דתיות, והן השיבו לי: "יהודיות". אהבתי. בערב הן ערכו קידוש עם בני משפחתי בלובי של המלון.ואני בסך הכל מבקש לספר לכם כאן על שתי צעירות ישראליות, קצינות בתפקידי פיקוד משמעותיים, פטריוטיות, שגם בחוף הים בקפריסין לא שוכחות את הזהות היהודית ואת השבת והמסורת. אשרי העם שאלו בנותיו, אשרי העם שאלו מפקדותיו. שנהיה טובים וראויים, שבת שלום וחג סוכות שמח.
0 תגובות